מעלילות סר רודולפו, המכונה גם רועי

האביר מרמת-אילן

 

פרק ראשון

כיצד הגיע סר רודולפו לרמת-אילן, ואיך נלחם באויב נורא

 

הכל החל בבוקר חורפי אחד, כשהלכנו, רועי ואני, בדרך המובילה מביתנו אל הגן. צעדנו בדרך שהחליטו עליה רגליו של רועי, ולא יכולנו לשאול אותן מדוע בחרו בפניה זו או אחרת, משום שהצורך להחליט בכל רגע לאן לפנות תפס את כל תשומת ליבן, ומלבד זאת, אין הן מורגלות בדיבור.

פסענו, אם כן, בעקבות רגליו של רועי, ודיברנו על ימי הולדת. תהינו האם תרשה לי ורד הגננת לחוג את יום הולדתי השלושים ושבע, הממשמש ובא, ביום שישי עם הילדים בגן. לאחר שסיימנו לדון בנושא חשוב זה הלכנו זמן מה בשקט, ואז שאל רועי

"אבא, למה אין בארץ אבירים ?"

ובכן, פתחתי והסברתי. סיפרתי שהאבירים חיו בימי קדם, בעיקר באירופה, למשל באנגליה ובצרפת. סיפרתי שהגיעו גם לכאן, לארץ ישראל, וכאן נלחמו במוסלמים על השליטה באתרים הקדושים. סיפרתי איך, עם חלוף השנים, השתכללו כלי הנשק וכלי התחבורה (רועי לא אהב את האבחנה, שהרובה עולה על החרב, והמכונית על הסוס) ואת מקומו של האביר הבודד על סוסו תפס הצבא המאורגן.

"אבל למה", שאל רועי לאחר שסיימתי את הסברי, "למה אין  אבירים בארץ היום?"

"טוב", עניתי, "הרי החרבות היום כולן עשויות מפלסטיק, ובחרב מפלסטיק אי-אפשר להרוג דרקונים". הסבר זה התקבל על דעתו של רועי, ושוב הלכנו זמן מה בשקט. "איך קראו לאבירים, אבא ?" שאל רועי לבסוף.

"הכי חשוב", עניתי, "שקראו להם 'סר'. היו להם הרבה שמות, אבל הם תמיד נפתחו במילה 'סר'. למשל סר לנסלוט, או סר רנדולף. היו גם מלכים אבירים, כמו המלך ארתור, או ריצ'רד לב-הארי". וכשהגענו אל ריצ'רד לב-הארי הגענו גם אל שער הגן, וכך נסתיימה השיחה. "חשוב מאד", הספקתי עוד לצעוק אחריו, "שהאביר חייב היה למצוא מי שיכתיר אותו לאביר, וגם נסיכה להגן עליה".

אותו יום ישב רועי בגן וחשב מחשבות רבות. הוא לא השתתף במשחקי הילדים, ואפילו לא יצא אל החצר. לבסוף הגיע לכלל החלטה. אם אין אבירים אחרים בארץ-ישראל, החליט רועי, יהיה הוא לאביר. הדבר הראשון שזקוק לו אביר הוא, כמובן, חרב. רועי זכר שהזהרתי אותו משימוש בחרב מפלסטיק, ולכן צריך היה למצוא חרב אמיתית. הוא לקח מקל של מטאטא, שניצב בפינת החצר מאז החורף שעבר, שבר ענף יבש משיח שצמח ליד הגדר, וביקש מן הגננת לחבר את השניים במסמר. הנה כך נוצרה לה חרב אמיתית. אקרא לחרב 'גינדוף', החליט רועי, שלמד מסרטי הטלוויזיה שהאבירים תמיד קראו לחרבותיהם בשמות (זמן רב לאחר מכן, כשהחרב גינדוף הייתה כבר ידועה ומפורסמת, והפילה חללים מקצה רמת-אילן ועד קצה, הסביר לי רועי ששמה בא לה מכך שיוצרה בגינה, וכל אויב שיראה אותה, כדבריו, "יפחד נורא ויינדוף").

כשהחרב גינדוף בידו ניגש רועי למשימה הבאה – למצוא נסיכה שתכתיר אותו לאביר. ירדן, הילדה הכי יפה בגן, שיחקה לבדה בפינת הקוביות. רועי ניגש אליה.

"אני רוצה שתכתירי אותי לאביר", אמר, "ואני אגן עלייך מכל האויבים והסכנות".

"בסדר", ענתה ירדן, "אבל איך עושים את זה ?"

"ידעתי את זה פעם", השיב רועי, ומייד החל להמהם לעצמו "אבלבלבבל…" שכן זו דרכו להמהם לעצמו כשהוא שקוע במחשבות, כדי שלא יחשוב אף אחד, חלילה, שהוא נרדם, או שאולי הלך לטייל ואפשר עכשיו לקחת את המשחק בו הוא משחק. מהר מאד נזכר בתשובה הנכונה.

כך ארע, אפוא, שלאחר זמן קצר ישבה הנסיכה ירדן על הנדנדה שבקצה הגינה, תוף מרים בידה האחת ושרביט מלכות בשניה (השרביט עשוי היה מאטבי כביסה שחוברו זה לזה, וצריך היה לנופף בו בזהירות רבה כדי שלא יתפרק) וזימרה את השיר הבא:

"אני הנסיכה ירדן

בוחרת בך לאביר ומגן

וכך בתופים בתזמורת ושיר

מכתירה את סר רועי ל…"

"רק רגע", צעק רועי, "משהו לא בסדר". והוא רץ לפינת הקוביות כדי לחשוב מעט.

הבעיה שהטרידה אותו הייתה זו – לשום אביר ששמע עליו לא היה שם פשוט כמו 'רועי'. אביר צריך שיהיה לו שם זר, מוזר ומאיים. הוא חשב על השמות שהזכרתי באוזניו אותו בוקר. השם לנסלוט לא נראה לו מתאים. רועי כבר ראה בעיני רוחו את כל הילדים רודפים אחריו בקריאה "הידד לאביר סר לא-בסלט", והדבר לא מצא חן בעיניו כלל . גם שמות המלכים שהזכרתי לא התאימו. ארתור, חשב רועי, הוא בכלל שם של עכבר, וריצ'רד לב-הארי הוא פשוט ארוך מדי. עד שתגמור לצעוק "הישמרו לנפשותיכם, הנה בא סר ריצ'רד לב-הארי", כבר יספיקו כל האויבים לברוח למקום מבטחים, להדליק מדורה, ולשתות כוס תה. לבסוף נותר במחשבתו שם אחד בלבד. רנדולף, חשב רועי, רנדולף – רודולף – רודולפו. סר רודולפו. סר רודולפו האביר הנועז. רועי היה מרוצה.

כך, אם כן, לאחר שהרכיבו שוב את שרביט המלכות, שילד אחד פירק והשתמש בחלקיו לתליית פיסות נייר צבעוניות ברחבי החצר, ישבה הנסיכה ירדן שוב על הנדנדה, ושרה את השיר:

"אני הנסיכה ירדן

בוחרת בך לאביר ומגן

וכך בתופים בתזמורת ושיר

מכתירה את סר רודולפו לאביר".

הנה כך הגיע האביר סר רודולפו לרמת-אילן, ויחד אתו הגיעו הרפתקות מסמרות שיער, סכנות לאין-שיעור, ועלילות גבורה מעבר לכל דמיון. אולם לפני שאספר על כל אלה, כדאי, אני סבור, לספר על הקרב הראשון שערך סר רודולפו עוד באותו יום, נגד אויב נורא ובלתי נראה. ומעשה שהיה כך היה.

אותו יום, כפי שכבר אמרנו, היה יום חורף קר. בדיוק ברגע בו הסתיים טכס ההשבעה של סר רודולפו רצה הגורל (שהוא מין ביטוי מוזר שמבוגרים משתמשים בו כדי לומר שמשהו קרה) וענן שחור כיסה את פני השמש. השמיים חשכו לחלוטין, כאילו היה זה אמצע הלילה, ורעם מתגלגל בישר על בוא הגשם. הילדים מיהרו להיכנס לגן ולסגור את הדלתות והחלונות. בתוך הגן פעל התנור והאוויר היה חם ונעים. כך יכול היה היום להימשך לו בשלווה ולהגיע לסיומו הטוב, אלמלא…

אלמלא החלו,לאחר כמחצית השעה , הנקישות !

מישהו הסתובב  אי-שם בחצר ונקש על החלונות, ואותו מישהו השמיע קול כשהלך. משהו כמו "גררררר…..חקקקקק". הרוח בחוץ גברה והלכה ולרעשים של אותו מישהו נוסף ה"ווששש…." של הרוח. לעתים התערבו הקולות זה בזה והדבר הנורא שהיה בחוץ אמר "גרררר…..וווושששששש…..חחקקקקק…..", בקול שהיה איום כל כך עד שאפילו הגננות הסתכלו זו בזו בחשש, ואפילו המנורות על התקרה נצנצו וקרקשו מרוב פחד.

או אז קם סר רודולפו ממקומו, נטל את החרב 'גינדוף', לבש את מעילו ופנה לצאת אל החצר. וכשהרימה הגננת יד לעצור בעדו עמד ואמר את קריאת הקרב:

"אפילו שאני קטן

אציל את כל ילדי הגן"

ויצא החוצה, אל הקור, הגשם והרוח.

ואל הדבר הנורא שהסתובב אי-שם בחצר ואמר "גרררר……חחקקקקק…….", ונקש בדלתות ובחלונות.

סר רודולפו אחז בחרבו בחזקה והחל ללכת הלוך ושוב לאורך החצר, ובכל פעם שהגיע לפינה אחת של החצר אמר היצור הנורא "גררר…….חקקקקקק….." בקול מאיים מן הקצה השני. סר רודולפו כבר לא ידע אם הוא רועד יותר מפחד או מקור, ובכל זאת המשיך ללכת, וחצה את החצר מקצה לקצה בעקבות הקול פעם אחר פעם, במשך זמן שנדמה ארוך כנצח.

ואז, ברגע שהרוח אמרה "וווושששש…….." בקול גדול ונורא מתמיד, נשמעה חריקה איומה, וסר רודולפו חש במגע בכתפו. הוא ידע אותו רגע שהאויב האלמוני מניף את נשקו ומתכונן להנחיתו על ראשו, והמגע הקל בכתפו הוא רק הקדמה למכה שעתידה לבוא.

"אוי", אמר סר רודולפו, "אוי ואבוי".

ובתנועה חדה אחת סב לאחר והכה בחרבו בכל כוחו. "קראששש…." אמרה גינדוף, כשפגעה במשהו, והמשהו שפגעה בו נרתע לאחור והתרסק אל הרצפה בקול שנשמע כאילו עשרות חלקים ממנו פגעו באדמה במקומות שונים על פני החצר. "ספלאששש…" אמרו השלוליות.

והדבר הנורא שהסתובב בחצר ואמר "גררר…..חקקק….." ונקש בדלתות ובחלונות כבר לא היה שם.

זמן רב לאחר מכן, כשהשמש כבר יצאה מאחרי הענן, והרוח והגשם שכחו, מצאו הגננות את האטבים משרביט המלכות של הנסיכה ירדן מפוזרים על פני החצר. הן הסבירו, שהרוח הרימה כנראה את השרביט, והעיפה אותו הלוך ושוב על פני החצר, וכך נוצרו הרעשים המשונים וקולות הנקישה ששמעו הילדים. רועי (כך התעקשו לכנות את סר רודולפו) שבר את השרביט בחרבו. הסבר זה התקבל, לפחות למראית-עין, על דעת כולם, ואולם סר רודולפו עודנו מאמין, וסבורני כי הנסיכה ירדן מסכימה עמו, ששרביט המלכות שימש נשק בידי אויב נורא ורב-עצמה, ורק החרב 'גינדוף', ואומץ ליבו של האביר, מנעו אותו יום את הרס הגן.

אשר לי, איני יודע מה באמת קרה אותו יום בגן. ומכל מקום, אני את סיפורי סיימתי.

 

 

פרק שני

כיצד מצא סר רודולפו נושא-כלים, ואיך נלחם בחבורת חתולים מרושעת

 

"אבא", שאל רודולפו ערב אחד (לפעמים, לפני השנה, קוראים לו פשוט רועי) בעודו משפשף את ראשו ומנסה למנוע מן הסבון להיכנס לעיניו. "מה יש לאבירים חוץ משם ארוך וחרב ?"

"ונסיכה", הזכרתי.

"חוץ משם ארוך, חרב ונסיכה", תיקן רודולפו.

"ובכן", השבתי לאחר הרהור קצר, "לרוב האבירים היה גם נושא כלים".

"מה זה נושא כלים ?"

"נושא כלים", אמרתי, "היה ילד, או מישהו שרצה פעם להיות אביר. הוא היה עוזר לאביר ונושא בשבילו את חפציו, למשל את השריון והחרב."

"אבל מה אם האביר היה צריך להילחם ?", שאל רודולפו, "הוא לא יכול לחכות עד שנושא הכלים יחזיר לו את החרב כדי להילחם".

"האויבים", הסברתי, "היו אז מאד מנומסים. בדרך כלל, כשאביר אחד נלחם באביר אחר, הם היו קודם כל מחליפים ברכות. אחר כך היו מחכים עד שנושאי הכלים ילבישו אותם בשריון ויתנו להם את החרבות, ורק אז היו נלחמים".

רודולפו נזכר באויב הנורא והנסתר עמו נלחם ביום בו הפך לאביר, ורעד חלף באבריו. "האויבים שלי", אמר, "בכלל לא מנומסים".

"אם כך", עניתי, "כנראה שאינך זקוק לנושא כלים".

רודולפו חשב רגע. "לא", ענה, "כנראה שלא". אותו רגע הצליחה בועת סבון קטנה למצוא את דרכה לתוך אפו, והוא התעטש והשתעל, והקים מהומה כזו, עד שדאגתנו נסבה להצלת בני הבית מטביעה, ולא נותר עוד זמן לעיסוק באבירים ובנושאי כליהם.

כמה ימים לאחר מכן שכב סר רודולפו, שקוע במחשבות, על ראש המגלשה הגדולה שבגינה הציבורית. החרב גינדוף הייתה מונחת לא הרחק משם, למרגלות הספסל שעליו ישבה אחותו הגדולה רותם וקראה בספר. רודולפו שכב וחשב עד כמה הוא שמח שבחר בשם רודולפו, ולא בשם סר לא-בסלט. לאט לאט, כשאימץ את ראשו לחשוב, כבדו עפעפיו, ואל ראשו נכנסו האבירים סר לא-בסלט וסר עגבניה-בסלט וניהלו קרב מר על חסדיה של הנסיכה ירדן (חסדיה, הסביר רודולפו, פירושו שהיא תיתן להם לשבת לידה בשעת הריכוז). סר עגבניה-בסלט כבר ניצח בקרב, ובדיוק עמד לשבור את חרבו של יריבו, כשדעתו של רודולפו הוסחה בקריאה  עליזה "רועי, מה אתה עושה כאן"?, ובטפיחה עזה על שכמו. הדובר היה דור, חברו מן הגן.

"לא קוראים לי רועי", ענה רודולפו בכעס, "אלא סר רודולפו, ואפילו לא סר לא-בסלט, ואתה הפרעת לי באמצע הקרב".

"מצטער", ענה דור, "אבל גם אני רוצה להיות אביר".

"אבל אתה לא יכול להיות אביר", אמר רודולפו, "אין לך חרב, ואפילו נסיכה אין לך. אולי אתה יכול להיות נושא-כלים. כל אביר צריך להיות קודם נושא כלים. ואז, אם תהיה נושא-כלים טוב, נחפש נסיכה ונהפוך אותך לאביר. אבל קודם כל אתה חייב להיות נושא כלים".

"אבל אתה לא היית נושא כלים", מחה דור.

"טוב", ענה רודולפו בהיגיון, "אני הייתי הראשון".

לו הייתה ניתנת לו ההזדמנות, היה דור מוצא ודאי תשובה הולמת לטענה זו. או אולי היה רץ למצוא נסיכה שתכתיר אותו לאביר, ולא היה מסכים להפוך לנושא כלים. אך כפי שהתגלגלו הדברים, לא ניתנה לו ההזדמנות להגיב.

"רועי", קראה רותם, שהתעוררה זה עתה מנמנום שהייתה מנמנמת להנאתה על הספסל, "חתול מסתלק עם החרב שלך".

"לא קוראים לי רועי !", צעק רודולפו בתשובה. ואז, מיד, "מה אמרת ?"

"חתול מסתלק…"

"מהר !", קרא רודולפו, "אחריו !".

אבל לפני שהספיק להתגלש למטה נעלם החתול ואיננו.

"מה נעשה ?", שאל דור, שהגיע בגלישה מן הצד השני של המתקן.

"אין ברירה", ענה רודולפו, "נילחם בכל חתולי הרחוב עד שיגלו לנו איפה החביאו את החרב. בוא, דור". ולאחר היסוס של רגע, משהחליט שלפני היציאה למערכה חייבים לקרוא קריאת קרב, עמד וקרא

"גם אם גנבו את גינדוף,

ארוץ, אשיג וגם ארדוף"

ויצא במרוצה מן הגינה הציבורית.

דור היסס רגע קט. ודאי תהה על פשר קריאת הקרב המוזרה, ולא הבין לאן רודולפו רץ, את מי הוא מתכוון להשיג, ומדוע, לאחר שישיג אותו, הוא מתכוון גם לרדוף אחריו. אולם מהר מאד גבר הרצון לעזור לרודולפו על ההגיון הבריא, וגם הוא פתח במרוצה.

כך החל, אפוא, המרדף הגדול.

חתולי הרחוב התגלו, לפחות לדעת רודולפו ודור, כחבורה אכזרית ומאורגנת להפליא. בראשם עמד חתול זכר מרושע במיוחד, שדור העניק לו את הכינוי "חתורע". היו לחתורע שתי צלקות גדולות בשני צידי שפמו, שגרמו לו להיראות תמיד כמגחך גיחוך מרושע. פרוותו הייתה בצבע לבן דהוי, וציפורניו, כפי שלא אחרו גיבורינו להיווכח, היו חדות וזריזות. בכל מקום אליו הגיעו אבירינו במרוצתם אחר חתול שראו חולף ברחוב, מצאו למולם את חתורע עומד ומסמר שערותיו, וציפורניו שלופות. אבנים שידה בו דור לא הזיזו אותו ממקומו, ואפילו שאגות הקרב של רודולפו לא הועילו.לבסוף הצליח רודולפו להכריח אותו לסגת בעזרת מקל מחודד שמצא באחת מכניסות הבתים ("זה לא גינדוף", אמר, "אבל זה יספיק לעת-עתה"). אולם בכך לא תמו צרותיהם. החתולים היו מתחבאים בפחי האשפה, מטפסים על  עצים ושיחים, וקופצים מעל ומתחת לגדרות הבתים. בכל פעם שהצליחו האביר האמיץ ועוזרו הנאמן לתפוס אחד מהם ולדחוק אותו לפינה ממנה אין לאן להימלט, פצח החתול האומלל ביללות כאלה, ששכנעו את גיבורינו מייד שהוא אינו האשם, ואין לו מושג היכן הוחבאה החרב. משעבר זמן והשעה החלה מתאחרת, החלו הכוכבים לצאת ממחבואם, והשמש שקעה לה והמשיכה במסלולה השליו מסביב לעולם, אדישה לחלוטין לגורלם של האביר וחרבו. אט אט ירדה על רמת-אילן החשכה, ויחד אתה באה הרוח ויללה בין ענפי העצים, וגשם החל מטפטף. השמיים עצמם, חשב רודולפו, בוכים על גינדוף, החרב שידעה תהילה כה רבה וקרבות כה עזים, ועתה נגזר עליה לסיים את חייה שכוחה ומוזנחת, במאורתו של חתול רחוב. "נמשיך לחפש מחר", אמר רודולפו לבסוף בקול שבור, "לעולם לא אכנע".

ואולם אל לו, לקורא, ליפול ברוחו בעקבות תיאור המאורעות הללו. עוד דמות הייתה בסיפורנו, הלא היא רותם, אחותו של רודולפו. כשעזבנו אותה, לפני זמן רב, הייתה עוד מנומנמת מעט. זה עתה ראתה את החתול מסתלק עם החרב גינדוף, ואת אחיה וחברו רצים משם בכיוון ההפוך, בדהרה מטורפת.

ובכן, רותם הייתה כבר ילדה גדולה, וידעה לתופף ולנגן בגיטרה, ואפילו לכפול 22 ב-11 ("זה יוצא 242, אמרה לאחר מחשבה, "אבל אני לא אוהבת את המספר הזה כי אין בו 7, ו-7 הוא מספר המזל שלי"). היא הבינה מייד שהחתול שלקח את גינדוף לא יכול היה להתרחק אתה יותר מדי. ובכלל, תהתה רותם, איזו סיבה יש לחתול לקחת את החרב. מה יש לו לעשות בה ?

רותם קמה, אפוא, ממקומה, והחלה לסרוק את השיחים שסביב המקום ממנו נלקחה החרב. לא עבר זמן רב בטרם גילתה אותה, היכן ששמשה מחסה לזוג גורי חתולים מייללים. רותם העיפה מבט חושש סביב, ולאחר שוידאה שאמם של הגורים אינה בסביבה (היא הייתה עסוקה אותו רגע במנוסה מבוהלת משני האבירים הנועזים), החליפה את גינדוף בשני קרשים שמצאה בקרבת מקום, ופנתה לשוב הביתה.

כך קרה, שכאשר הגיעו גיבורינו לביתו של סר רודולפו, חבולים, עייפים ומוכים, חיכתה להם החרב גינדוף תלויה על הדלת. רודולפו לקח אותה בהכרת תודה ונגע בחודה בכתפו של דור. "כאות תודה על האומץ שגילית במאבק עם כנופיית חתולים אכזרית", אמר, "אני מכתיר אותך לנושא כליי, ומעתה יקרא שימך סר דורין נושא הכלים". לאחר שבוצע צעד זה, שוב לא יכלו מחאותיו של דור להועיל.

כך, אם כן, זכה סר רודולפו האמיץ בנושא כלים חכם וישר-דרך, ועל המהומה שזרע המרדף הממושך בקרב חתולי הרחוב של רמת-אילן, ועל האימה מפני בני האדם שהשתכנה בלבו של חתורע (שהיה בסך הכל חתול תמים ושוחר טוב, שכל פשעו בכך שמראהו קשוח וערמומי), נשתוק ולא נוסיף דבר.

 

פרק שלישי

כיצד הציל סר רודולפו את הנסיכה ירדן מסכנה גדולה

 

היה זה יום חורף יפה, מהסוג הנפוץ בארצנו, שבו השמש זורחת ורוח נעימה מלטפת את ראשי העוברים ושבים. ענן אפור אחד, שנקלע בטעות אל מעל לגינה הציבורית ברמת-אילן טפטף, מתוך הרגל, כמה טיפות של גשם. ואולם משהביט סביב ולא ראה אלא שמיים כחולים וענני כבשה, מייד אחזה בו הבושה והוא מיהר להמשיך בדרכו אל ארצות אחרות, שם ימצא אחרים הדומים לו. קיצורו של דבר, כפי שכבר אמרנו, היה זה יום חורף יפה במיוחד.

דווקא באותו יום בחרה הנסיכה ירדן לחלות בנזלת.

כל כך חולה הייתה, עד שנשארה בבית ולא הלכה אותו יום לגן. היא שכבה במיטה והשתעלה, שתתה תה חם עם שלוש כפיות סוכר (שתיים כי זה טעים ואחת כי סוכר עוזר נגד מחלות) וצפתה בטלוויזיה. אחר הצהרים עזבו הוריה ואחותה הגדולה את הבית ויצאו לקניות. ירדן נשארה, לשעה קלה, לבדה.

והנה, בדיוק בשעה זו, החלו הנקישות בדלת.

ירדן ירדה מן המיטה ורצה אל הדלת. מה שנשמע לה בתחילה כנקישות, נשמע עכשיו כמין כרסום. כאילו יושב עכבר בצד השני ומכרסם את הדלת. או כאילו אחד הילדים עומד ומכרסם עוגיה, חשבה ירדן, ועדיף עוגיה עם פצפוצי שוקולד. ובכלל, החליטה, אין שום טעם לעמוד ולכרסם עוגיה בחוץ כשאפשר לדפוק בדלת ולהיכנס, ואין טעם לכרסם עוגיה עם פצפוצי שוקולד אם לא מכבדים בה נסיכה חולה שגרה בסביבה. ירדן הרימה בזהירות את אחד מכיסאות המטבח והציבה אותו ליד הדלת. אחר טיפסה והביטה מבעד לחריר ההצצה אל המסדרון שבחוץ.

תחילה לא ראתה דבר, רק את תקרת המסדרון. רק לאחר שהעלתה כיסא נוסף על גב הראשון ונעמדה, תוך סיכון עצמי ניכר, על משענת הכיסא השני, תוך שהיא מחזיקה את עצמה בעזרת משקוף הדלת, הצליחה להציץ כלפי מטה ולראות מישהו מחטט במנעול באמצעות מה שנראה כמברג. בקושי רב הצליחה ירדן להימנע מליפול. היא סגרה את סגר הביטחון שעל הדלת ומבלי לחשוב פעמיים רצה אל החלון לקרוא לעזרה.

רצה הגורל (שהוא ביטוי מוזר אליו התוודענו כבר בפרק הראשון), ובאותו רגע בדיוק הגיעו האבירים סר רודולפו וסר דורין לכניסת ביתה של ירדן. הם תכננו לבקר אותה ביקור חולים (אבירים חייבים לבקר את הנסיכה, הסביר רודולפו בהיגיון, כי אחרת איך ידעו אם היא באמת חולה או שמא חטף אותה דרקון, למשל). "רועי, דור, הצילו !", צעקה ירדן.

"קוראים לי רודולפו", השיב רודולפו.

"הצילו, הצילו, גנב !", צעקה שוב ירדן. "הוא כאן מחוץ לדלת. אני לא יודעת איך להתקשר למשטרה, ואמא ואבא שלי הלכו. עוד מעט הוא יצליח להיכנס. הצילו !".

לשמע הדברים האלה שלף סר רודולפו מייד את חרבו. "אני וחרבי עומדים לשירותך, הנסיכה !", קרא. אחר כך פנה אל דורין, "סר דורין, רוץ מכאן ישר למשטרה והזעק אותם. אני אציל את הנסיכה".

"אבל אין משטרה כאן באיזור", טען דורין בהיגיון, "וחוץ מזה , איך תציל אותה ? אתה לא יכול לעלות במדרגות כי הגנב שם".

רודולפו חשב רגע ואז ענה באומץ. "אני אטפס על העץ הזה. הוא מגיע כמעט לחלון של ירדן. אתה תרוץ לחפש שוטר". ובאומרו את המלים האלה שב ונעץ את חרבו בחגורת מכנסיו, קרא את קריאת הקרב:

"להציל את הנסיכה אוכל,

מיד כל נוכל, גנב ונבל"

והחל מטפס במעלה העץ.

סר דורין פנה ורץ לדרכו. הוא רץ זמן רב, במעגלים הולכים ומתרחבים סביב ביתה של ירדן, אך לא ראה אף את קצה שפמו של שוטר. לבסוף ניגש אל איש אחד שעבר במקום, ונראה לו מתאים. האיש היה גבוה, רזה וממושקף, ונראה כממהר לאיזה מקום. "נגיש שאתה שוטר", אמר דורין.

האיש חשב רגע ואז אמר – "נגיד".

"אז אתה חייב לבוא איתי להציל את ירדן", קרא דורין בהתרגשות, "יש שם פורץ מסוכן ורועי, סליחה – רודולפו, מטפס על העץ ועוד מעט הוא ייפול וירדן עומדת ליד החלון ואין אף אחד בבית ו…"

"רגע, רגע", קטע אותו הזר, "מה שאתה מספר נשמע רציני מאד, אבל אני לא באמת שוטר. שמי דניאלי, דויד דניאלי, ואני ספרן".

"מה זה ספרן ?", שאל דורין.

"אני עוזר לאנשים להחליף ספרים בספריה".

"אה", אמר דורין באכזבה, "אז אין לך אקדח".

"לא", דניאלי חיכך את סנטרו ושקע לרגע במחשבות. "אבל יש לי פלאפון", אמר לבסוף, "ואני מכיר מפקח נחמד במשטרה. מיד נתקשר אליו, ואולי הוא יוכל לעזור לחבריך". הוא הוציא את הפלאפון מכיס מכנסיו וחייג. "שלום, זה היומנאי ? אבקש לדבר עם המפקח יואל לוי. אמור לו שדויד דניאלי על הקו". ולאחר המתנה קצרה המשיך. "שלום המפקח לוי, מה שלומך ? שמע, יש עמי כאן ילד נחמד, שטוען שברגע זה מתבצעת פריצה ברמת אילן בביתה של ידידה שלו. איפה בדיוק אמרת שזה קורה ?", פנה אל דורין.

"בבית של ירדן".

"אבל איפה ירדן גרה ?", שאל דניאלי.

"אתה לא מבין כלום ?", התרגז דורין, "היא גרה בבית שלה !".

דניאלי חשב רגע ואחר אמר אל השפופרת, "חכה רגע על הקו, מפקח. אני אבקש מן הילד לקחת אותי לשם, ואז אתן לך את הכתובת. איך קוראים לך, ילד ?".

"סר דורין נושא-הכלים", השיב דורין, "אבל אתה יכול לקרוא לי דור".

"בסדר, דור", אמר מר דניאלי, "ועכשיו קח אותי בבקשה לבית של ירדן".

בינתיים, בביתה של ירדן, הלכה הסכנה וגברה. הגירוד ליד חור המנעול הפך קולני יותר ויותר, והדלת החלה לחרוק. ירדן נצמדה אל אדן החלון והביטה, מיואשת, ברודולפו המטפס לעברה. רודולפו כמעט ולא הבחין במצוקתה, משום שהיה עסוק בצרות משלו. העץ עליו החל לטפס היה גבוה וחלק. ענפיו היו רטובים מן הגשם שירד ימים ספורים קודם לכן, ולא אפשרו לרודולפו אחיזה בטוחה. חרבו הסתבכה בענפים ובעלים וכמעט נעקרה מחגורת מכנסיו והושלכה למטה. ורגליו וידיו הפכו כבדות יותר ככל שנמשך הטיפוס. היה זה עץ גבוה במיוחד עבור אביר קטן כל כך, חשב רודולפו. ואולם חובתו של אביר היא להגן על הנסיכה, והוא הרי נשבע לה אמונים.

רודולפו אזר את כל כוח רצונו והמשיך לטפס, אף שלרגעים באותו טיפוס ארוך ואכזרי נדמה היה לו שהנה הנה עוזב אותו רודולפו ולא נשאר אלא רועי, הילד שאינו מבין מה הוא עושה בין ענפי העץ ורוצה הביתה, לאימא. רודולפו הציץ כלפי מעלה, ראה את הפחד בעיניה של ירדן, והמשיך באומץ הלאה. כדי שלא ישוב ויתעייף, חיבר לעצמו שיר מעודד ושר אותו בכל כוח ראותיו. וזה היה השיר שחיבר:

"יצאתי מן הבית, בבוקר נעים,

טיפסתי על עץ, כוסיתי עלים,

אבוא עד ראש העץ, אטפס כקוף

ושם את הגנב, הן זו חרבי תרדוף".

כך, כשהוא מזמר את שירו המעודד, טיפס רודולפו עד שהגיע אל אדן חלונה של ירדן. הוא הזדחל לאורכו של ענף שנשא בקושי את משקל גופו, שלח יד ועוד יד, ונדחק פנימה.

הכרסום בחור המנעול הפך כבר לסדרה של נקישות. רודולפו שלף את חרבו ונעמד בין ירדן לבין הדלת. מוכן היה לכל סכנה שתבוא, אך אם נאמר את האמת, קשה היה לו למנוע את שיניו מלנקוש.

כך חלפו להם הרגעים באיטיות מרגיזה, וכל רגע נדמה בעיני רודולפו וירדן לשעה שלמה. הם עמדו שם, צמודים זה לזו ורועדים, והקולות מעברה השני של הדלת הלכו וגברו, ונעשו מאיימים יותר ויותר.

ואז, במפתיע, פסקו הקולות, ולאחר זמן קצר נשמע צלצול הפעמון. ירדן קפצה ממקומה, ולפני שהספיק רודולפו לעצור בעדה רצה ופתחה את הדלת. אל החדר נכנסו סר דורין נושא-הכלים, דויד דניאלי, המפקח לוי, מלווה בשני שוטרים, וגנב אחד שידיו נתונות באזיקים.

"האם אתה הוא סר רודולפו הידוע ?", פנה המפקח לוי אל רודולפו, "וזו בודאי החרב גינדוף המהוללת. מעשה גבורה גדול עשיתם, אתה וסר דורין, ופטרתם את השכונה מגנב ידוע לשמצה. גם את", פנה אל ירדן, "ראויה לשבח על אומץ לבך. הלוואי והיו עוד הרבה ילדים וילדות, סליחה, אבירים ונסיכות, כמוכם".

נאום שכזה לא ציפו גיבורינו לשמוע, ובניגוד לכל כללי האבירות והמלוכה פרצו בקריאות שמחה נרגשות ובריקוד פרוע על הספה בסלון. ואלמלא נכנסו אותו רגע הוריה של ירדן, שחזרו מן הקניות ונדהמו למצוא, במקום בת אחת חולה במיטה, את משטרת ישראל ועדת אבירים מקפצים, מי יודע מה היה עולה בגורלם של הסלון ורהיטיו.

כך תמה, אפוא, הפרשה בה הצילו סר רודולפו וסר דורין את הנסיכה ירדן מסכנה ממשית וחמורה. ואם יש מי מקוראי המפקפק באמיתותו, יכול הוא לגשת לספריה הציבורית במתנ"ס שבקיראון, ולשאול את הספרן, מר דויד דניאלי. הזכירו לו, בהזדמנות זו, גם אותי, וברכו אותו בשמי לשלום.

 

פרק רביעי

כיצד הגיע דרקון יורק אש לרמת-אילן, ואיך הובס בידי סר רודולפו

 

הגיע הזמן, כך אני סבור, לספר על אחד המקרים המוזרים והמפורסמים בהם היה מעורב סר רודולפו, בתקופה שהניף את חרבו להגנתה ולהצלתה של רמת-אילן. דווקא עדנה, אמו של רועי (סליחה, רודולפו) היא שהביאה את הדרקון יורק האש הנורא גלדריאל לרמת אילן, ומזלם של האנשים באשר הם שם הוא שנמצאו לרודולפו האומץ והתושייה לעמוד בפניו, ולשלוח את נשמתו השחורה בחזרה אל ארץ הדרקונים שבדיראונעולם. אבל אני מקדים את המאוחר, ומוטב לכולנו שהסיפור יסופר שלב אחר שלב, כפי שארע, מראשיתו ועד סופו.

ערב אחד, לפני השינה, ישבה אמו של רועי וקראה באוזניו סיפור על דרקון. היה זה דרקון גדול וערמומי, בעל שיניים חדות, ונשיפת אש שיכלה להשמיד יער וחצי. תחביבו של הדרקון, שענה לשם גלדריאל, היה לזלול אבירים ונסיכות ועל-כן, נכתב בספר, נודע שמו לדיראון עולם. "מה זה דיראון עולם ?", שאל רועי. בעיני אמו ניצת זיק של שובבות. "דיראון עולם", השיבה, "הוא מקום שדרקונים גרים שם".

בעיני רועי, שלא שכח לרגע שכשיאיר היום ישוב להיות רודולפו, לא מצא חן כלל וכלל הרעיון של דרקון זולל אבירים. "זה רחוק, דיראונעולם ?", שאל.

"רחוק מאד", ענתה עדנה.

"יותר מחיפה ?"

"יותר אפילו מחוץ לארץ", הבטיחה עדנה בחיוך.

יום המחרת היה אפל ועגום במיוחד. השמיים התכסו עננים, וקרני השמש הבודדות שהצליחו לחדור מבעד למסך העננים נבלעו בערפל הסמיך שכיסה את רמת-אילן כולה. רודולפו התקשה להתעורר אותו בוקר, ושעה שלבש באיטיות את בגדיו, ונטל את חרבו בידו, ביקשה רותם אחותו לעודד את רוחו. "תראה איזה מזג אויר יפה בחוץ", אמרה, "זה יום מושלם למגפיים". רודולפו אחז את חרבו בחזקה והביט החוצה, אל השמיים הקודרים והערפל הסמיך. "לא", ענה בפנים נפולות, "זה יום מושלם לדרקונים !".

אכן, היה זה יום מושלם לדרקונים. והדרקון גלדריאל, ששמו נודע בדיראונעולם, לא היה הטיפוס לפספס הזדמנות שכזו. את הדרך הארוכה ממקום משכנם של הדרקונים אל ארץ בני האדם עשה על כנפי חלומותיו של רועי, ועתה ריחף בשלווה מעל שכבת העננים וחיפש מקום להסתתר בו. זמן רב לא ביקר במושבותיהם של בני האדם, ויותר מכל חפץ לחטוף לו נגיסה מאיזה אביר, או אולי שוק של נסיכה. ואולם חושיו המחודדים אמרו לו, שבארצם של האנשים לא היו עוד בנמצא אבירים ונסיכות. כבר מוכן היה להסתפק בבשרו הקשה של ראש-ממשלה, או בעורו העבה של איש-צבא (ושמעתי כמה עוברי אורח המוכנים להישבע שאכן הספיק אותו בוקר לסעוד פת-שחרית שהורכבה משלושה שוטרים במדים, ועיתונאית אחת שעברה במקום, לקינוח). רק בפינה קטנה אחת של ארץ-ישראל, סמוך לגינה שבשלב ג' ברמת-אילן, קלט אפו ריח רפה של נסיכות ואבירים (ברוטב קרמל, חשב גלדריאל, או אולי עם מעט עלי מנטה, שמנת וקינמון). גלדריאל נמשך כאחוז כישוף אל הריח הזה, שהפנט את כל חושיו. וכדי להסוות עצמו ולחכות לאבירים שיגיעו, התחבא מתחת לסדין כתום ענק שתלתה אמו של אחד הילדים לייבוש על מרפסת בנין הסמוך לגן. גלדריאל הסווה עצמו כמיטב יכולתו, ושקע בציפייה.

השמיים התבהרו מעט, והילדים הורשו סוף סוף לצאת ולשחק בחצר. רודולפו קרא לסר דורין והסביר לו את חומרת המצב. "נדמה לי שסכנה צפויה לנו היום", אמר, "תפוס כלי-נשק ועמוד בצד השני של החצר. אל תשכח להסתכל כל הזמן למעלה". דורין אחז במחבט טניס ישן, ששכב באחת מפינות הגן, ושניהם יצאו אל החצר.

גלדריאל הדרקון, ששכב מצונף מתחת לסדין הכתום על חבל הכביסה, כמעט ויצא מדעתו מהריח המבטיח של מעדן אבירים שדגדג בנחיריו כל הזמן הזה, ושאת מיקומו המדויק לא יכול היה בשום אופן לזהות. (דמיונו העלה בפניו סיר מבעבע, ובו תבשיל אבירים מעורר תיאבון, בתוספת תפוחי אדמה אפויים ואפונת גינה). גם התנוחה המצונפת שנאלץ לאמץ, כשראשו כמעט נוגע בכפות רגליו, כך שנשימתו כמעט גרמה לו לכוויות באצבעותיו, הייתה לא נוחה באורח מטריף. אך יצאו הילדים אל החצר, והריח החריף של אבירים כמעט וגרם לו לזנוח את עמדת ההמתנה ולצאת מייד למתקפה (חרדל, החליט, מעט חרדל משובח ולחם שחור טרי, זהו התיבול הנכון). אולם באותו רגע עלה באפו ריח מתוק ומפתה יותר – ריחה של נסיכה, וטוב מזה, ילדה נסיכה.

"ירדן, חזרי לגן, יש סכנה", פקד רודולפו, אבל ירדן לא שעתה לו. "אם אתה האביר שלי", ענתה, "אז כדאי שתגן עלי", והוסיפה לשחק בשלווה עם חברותיה. רודלופו האמיץ נצמד אליה ולא נתן לה להתרחק מעבר לתחום מבטו. ידו שיחקה בעצבנות בניצבה של גינדוף, שהייתה תחובה בחגורת מכנסיו. "לפעמים", חשב רודולפו, "קשה להיות אביר".

בדיוק באותו רגע משך מישהו בשרוולו. היה זה דורין, שהצביע בהתרגשות על סדין כתום וגדול שניתק מעל חבל הכביסה בבניין שכן, וצנח לאיטו בכיוון הכללי של הגן. "תראה, רועי", הסביר דורין ,"הרוח העיפה את הסדין הזה. הוא מתקרב אלינו" (בתוך הסדין החליט גלדריאל לבשל צלי נסיכות ברוטב ערמונים, ולקנח בעוגת אבירים בדבש). "רודולפו היה כה נרגש, עד ששכח אפילו לנזוף בדורין על שלא השתמש בשם הנכון. "זה לא סדין", צעק, "זה דרקון ! תראה, הוא מתקרב אל ירדן. מהר. צריך להזהיר את כולם".

רודולפו שלף את חרבו, קרא את קריאת הקרב:

"חרבי לא תיתן שגלדריאל הזקן,

יסעד את ליבו בנסיכה ירדן"

ורץ מיד להגנתה של הנסיכה. השמיים הוארו לפתע במה שנראה למתבונן מהצד כברק, ולרודולפו ולעומדים לצידו כנשיפתו של הדרקון. הילדים כיסו את עיניהם מחמת ההבזק המסנוור וכשפתחו אותן שוב כל שראו היה סדין כתום, מקומט ורטוב, המונח בפינת החצר, ואת ירדן הבוכיה ורודולפו לצידה, אוחז בחרבו. איש מהם לא ראה כיצד נעמד סר רודולפו בגבורה רבה מתחת לסדין, ונעץ את גינדוף למלוא אורכה בתוך גרונו של גלדריאל, עד שנשימתו השורפת של הדרקון לא יכלה עוד לצאת מלועו ופנתה פנימה ושרפה את ליבו, ושלחה את נשמתו השחורה בחזרה לדיראונעולם. רק ירדן הנסיכה ראתה, וידעה את הסכנה האיומה בה הייתה שרויה אותו רגע, ורודולפו ידע שעוד אויב מר הובס. הסימן היחיד לתקרית כולה נותר מכווה של אש על להבה של גינדוף, אותו היא נוצרת בגאווה עד עצם היום הזה, כי חרב שהביסה דרקון שוב אינה ככל החרבות.

אכן, למרות שברמת-אילן אין איש מאמין בדרקונים, ולמרות שהגננת ושאר המבוגרים חושבים, שאך משב רוח פתאומי היה זה שהתיק את הסדין הכתום ממקומו, ורק ברק היה זה שסימא את עיני כולם בשעת הקרב, והותיר כוויה בחודה של גינדוף. אנויודעים, ויודעים ילדי הגן, שהיום, בדיראונעולם (מקום שדרקונים גרים שם) מוזכרים בחיל ורעדה שמותיהם של סר רודולפו האביר, וחרבו גינדוף קוטלת הדרקונים. וכשהדרקונים שומעים את השמות הללו, הם מצטנפים קרוב קרוב זה לזה, ונשבעים שלא ישובו עוד לטרוד את מנוחתם של בני האדם. בכל מקום, ובעיקר ברמת-אילן.

 

 

 

 

 

פרק חמישי

כיצד הגיע הקוסם מרלון לרמת-אילן, ואיך הצטרף לחבורתו של סר רודולפו

 

 

ידידו החדש של רודולפו, מר דניאלי, אותו זוכרים ודאי קוראיו הנאמנים של הסיפור הזה מן הפרק השלישי, אהב מאד להתחפש ולהתחזות. פעם, באינדונזיה הרחוקה, אף הטעה כנופיה שלמה של שודדים מסוכנים וגרם להם לחשוב שהוא נוטה למות, אבל זה כבר עניין לסיפור אחר. מכל מקום, לאחר ששמע ושב ושמע את סיפור הרפתקאותיו ומעלליו של רודולפו, צץ במוחו רעיון.

יום אחד לקח דניאלי חופשה מעבודתו כספרן בספריית המתנ"ס שבקראון. הוא התעורר אותו בוקר בשעה מאוחרת, התמתח פעמיים, ונשאר במיטתו עד השעה תשע (ומי שמכיר את דניאלי כמוני, יודע שהתנהגות מעין זו הייתה עבורו בגדר שערורייה ממש). אחר קם ממיטתו ובילה שעה ארוכה מול המראה שבחדר הרחצה. הוא התגלח בקפידה, שטף פעמיים את פניו, צחצח שיניים והסתרק. אחר כך הזדקף, הביט בבואתו שבמראה וחייך בשביעות רצון. בבואתו חייכה אליו בחזרה.

דניאלי התכופף והוציא מספר פריטים משונים מארגז ישן שניצב ליד כיור הרחצה. הראשון בפריטים אלה היה זקן מלאכותי ארוך ולבן. מר דניאלי הדביק את הזקן לסנטרו. הוא נטל פיאה נכרית ששיערה לבן, מפוזר וארוך, והדביקה בזהירות על קדקודו. מעל לפיאה התאים כובע שחור ומחודד, שכוכבים צהובים מצויירים על פניו. כמה קווים משורטטים בעיפרון אפור הזקינו אותו בעשרים שנה לפחות. את התחפושת השלימו גלימה שחורה ומרשימה ומקל הליכה עבה מעץ אלון. מר דניאלי חייך אל בבואתו שבמראה ואמר, בקול שנשמע כקולו של זקן בן מאתיים, "ובכן, הנה הגיע העירה הקוסם מרלון", ולאחר הרהור קל הוסיף, "ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה".

הגיעה שעת בין הערביים. קרני השמש הבודדות שחדרו מבעד לשכבת העננים האירו את רמת-אילן באור אדמדם-חיוור, שהדגיש את צבען של המרצפות האדומות ויצר הילה ערפילית סביב צמרות העצים. רוח קלה הסיטה את ענפי העצים וסחפה אתה עלים יבשים ושקיות ניילון ריקות. בפינת הגינה שבשלב ג' עסקו סר רודולפו וסר דורין באמוני סייף. לידם התאמנה רותם, אחותו של רודולפו, בנסיעה על גלגיליות, ועשתה כמיטב יכולתה להתעלם ממחברת האנגלית, שהייתה מונחת על ספסל סמוך. רודולפו ודורין נעו זה סביב זה, דוקרים ומתחמקים, ותרגלו את ההתקפה שרודולפו קרא לה "חנית הזהב". הרעיון היה זה – התוקף חייב היה לקפוץ גבוה באוויר, להניף את חרבו מעל ראשו ולהנחית אותה בכוח על קדקודו של היריב. הבעיה בהתקפה זו הייתה, שעד שהספיק התוקף לקפוץ, להניף את החרב, לקרוא קריאת קרב ("את הראש אם לא תחפוף/את גינדוף עליו תחטוף"), ולהנחית את המכה, הספיק המתגונן בדרך כלל לסגת בנחת לאחור, ולעמוד בשלווה כששתי ידיו שלובות, תוך שהוא מחכה לתורו להיות לתוקף. כך סבבו, אפוא, זה סביב זה, תוך השמעת קולות רמים וצעקות בלתי-ברורות. מדי פעם הייתה רותם עוברת לידם וצועקת במלוא ריאותיה, "אתם לא יכולים להשתולל יותר בשקט ?!!".

אל תוך הנוף החורפי והאפור הזה פסעה דמות שכמו נולדה להשתלב בימים אשר כאלה. היו לה שיער לבן פזור וארוך, זקן לבן ועבות, גלימה שחורה ומגבעת מחודדת. היא נעה באיטיות, תוך שימוש במקל הליכה כבד. הרושם הכללי שעוררה הדמות היה של זקנה מופלגת, ועם זאת הקרינה גם סוג של עצמה, תחושה עמומה של כוח העומד להתפרץ.

הדמות התקדמה לאיטה, עברה את שורת הנדנדות והמגלשה שבאמצע הגינה, והגיעה אל המקום בו התאמנו רודולפו ודורין. "שלום", אמרה הדמות בקול נמוך שהתגלגל כרעם ביום סערה, "אני הקוסם מרלון".

"אני סר דורין", ענה דורין, "ואתה לא קוסם כי אין קוסמים, אבל התחפושת שלך יפה".

"סר רודולפו", פנה מרלון אל רודולופו, תוך התעלמות מוחלטת מדורין, "אנא רסן את נושא הכלים שלך. אין זה נאה לדבר כך אל קוסם זקן כמוני". סר רודולפו הפסיק לסייף ונראה אחוז פליאה "איך ידעת איך קוראים לי ?" שאל. "כמובן שידעתי", ענה מרלון, "שמעו של סר רודולפו הגדול, שהביס את הדרקון גלדריאל והציל מסכנות את הנסיכה ירדן הגיע גם לארצות רחוקות. אפילו בארץ הקוסמים מזכירים את שמך ביראת-כבוד". רודולפו, שהסמיק לשמע המחמאות, לא העז לשאול איפה בדיוק נמצאת יראת-כבוד, ומדוע מזכירים שם דווקא את שמו, ולא את שמו של סר לא-בסלט, למשל.

אותו רגע חלפה לידם רותם על הגלגיליות. היא עצרה בתנועה חדה, ובירכה את הדמות האפלה לשלום. "מרלון הקוסם", אמרה, "כמה אני שמחה לראות אותך".

פיו של סר רודולפו נפער בתדהמה, ועיניו נעו בחוסר אמון מאחותו אל מרלון ובחזרה. "מה אתה מופתע כל-כך, רועי", אמרה רותם, "אל תגיד לי שאינך מכיר את הקוסם מרלון ?” . היא לא טרחה, כמובן, לספר שבאותו בוקר שוחחה בטלפון עם מר דניאלי, ושמעה מפיו על דבר התחפושת. "הוא בכלל לא קוסם", הפריע שוב דורין, "בכלל אין קוסמים אמיתיים". מרלון נקש במקלו ברצפה, "איך אתה מעז, נושא כלים חצוף !", רעם בקולו, "אם לא תיזהר אהפוך אותה לפרוסה של פשטידת פטריות !". הוא עצר לרגע ושקע במחשבות. "פשטידת פטריות זה רעיון לא רע", מלמל, "הכרתי פעם קוסם שהכין כך מרק כרוב, אבל הוא התבלבל בכמויות והוסיף מעט יותר מדי יין לבן, ואי אפשר היה לאכול את זה". לפתע התנער ופנה שוב אל דורין, "חצוף שכמותך", קרא, "איך אתה מעז לפקפק במרלון הגדול". הוא הניף את מקלו בתנועה מאיימת והטה אותו בכיוון אחד העצים. רעם עז נשמע ומן העץ עלתה להבה כתומה (מר דניאלי נשבע בפני שוב ושוב שהיה זה אך מקרה, וברק פגע בעץ, אך אני איני נוטה להאמין לו). דורין התבונן במחזה אחוז בהלה, ומאותו רגע לא פקפק עוד בקוסם. הלהבה שאחזה בעץ ריקדה לה להנאתה, פעם לימין ופעם לשמאל, ואילולא הייתה רותם ממהרת לשפוך עליה את בקבוק המים שלקחה אתה מהבית, הייתה ודאי חצי רמת-אילן עולה באש.

סר רודולפו שב, סוף סוף, לשלוט בלשונו. "לכבוד הוא לנו לארח אותך ברמת-אילן, הקוסם מרלון", אמר, "מה נוכל לעשות למענך ?".

"באתי", ענה מרלון, "כי שמעתי שכאן חיים אבירים ונסיכות. אין לך מושג עד כמה מתגעגעים אנחנו, הקוסמים, לאבירים ולנסיכות מימי קדם. יכול הייתי לספר שעות ארוכות כיצד סעדתי על השולחן העגול של המלך עבדאללה ("ארתור", תיקן דורין) ולחמתי לצידו של סר לא-בסלט (גם קצת שמן זית בסלט לא מזיק אף פעם, אני חייב להוסיף). מכל מקום, החיים בתקופה שלנו אפורים וחסרי עניין לאנשים שכמותי, לכן שמחתי כל כך כששמעתי שפה, ברמת-אילן, שוב חיים אבירים ונסיכות, ובאתי להצטרף להרפתקה".

"אם כך", ענה רודולפו ברוחב לב, "אתה מוזמן להישאר, ותמיד אחשיב אותך לידידי".

כך הגיע, אפוא, הקוסם מרלון לרמת אילן, והצטרף לסר רודולפו וידידיו בהרפתקותיהם. יחדיו לחמו בכלב הדוברמן הנורא מיצי, יחדיו ניצחו את כנופיית הפראים מכיתה ג' 1. הם הביסו את האביר השחור אביב, וגילו את מוראות יער הצללים של רמת-אילן. זהותו האמיתית של הקוסם מרלון, כך מספרות האגדות, לא התגלתה מעולם, ויש המפקפקים בכך שהיה זה באמת מר דניאלי. את הסיפור כפי שסיפרתי גילתה לי רותם, ומילתה נאמנה עלי. על הסכנות הרבות וההרפתקות המרגשות שנפלו בחלקם של סר רודולפו והקוסם מרלון יכול הקורא המעונין ללמוד מספרו של מר צבי יהושוע, "סר רודולפו, הקוסם מרלון, ועולמה המופלא  של רמת-אילן", הנמצא בספריית המתנ"ס שבקראון. על כמה מאותם מקרים מופלאים אנסה, ככל שתרשה לי עטי, לספר בפרקים הבאים.

 

פרק שישי

כיצד נלחם סר רודולפו באביר השחור מרמת אילן, ואיך הציל אותו הקוסם מרלון ממוות בטוח

 

ברמת-אילן חי בתקופת פעילותו של סר רודולפו ילד מרושע במיוחד. שמו היה אביב, אך הילדים כינו אותו 'חורף', "כי כשאתה רואה אותו מגיע, הגוף מתחיל לרעוד כאילו היה חורף". אביב נהג להתעלל בשאר הילדים, למשוך בשערותיהן של הבנות, להתנפל על הבנים, לגנוב אוכל מתיקים ולשבור צעצועים. כאשר הגיעו אליו הסיפורים על מעלליו של סר רודולפו, החליט מיד שלאביר המגן על חלשים ומציל נסיכות אין מקום בעיר מגוריו. "עד לאן נגיע", חשב אביב, "עוד מעט כבר אי-אפשר יהיה להרביץ לילדים בשקט. אני אצטרך לקבל רשות מסר רודולפו כל פעם שארצה לגנוב קצת שוקולד". לא !, החליט, רמת-אילן קטנה מכדי להכיל אותו ואביר רודף צדק. אחד משניהם חייב היה ללכת, ולאביב לא היו תוכניות ללכת לשום מקום.

היה עליו, אם כן, למצוא דרך לסלק את סר רודולפו מרמת-אילן. הדרך הפשוטה ביותר הייתה לתפוס אותו ולהרביץ לו עד שיסתלק, אבל הסיפורים על גבורתו של רודולפו הרתיעו אותו, והוא חשש מחודה של גינדוף. אביב החליט לא להסתכן בקרב גלוי. הוא יטמון לרודולפו מלכודת. לאחר שהגה בדבר זמן ממושך, ולאחר שלמד את דרכי האבירים מספר מצוייר שמצא בספרייה הציבורית, עלה רעיון במוחו.

אביב הכין לעצמו חרב כבדה וחדה מסרגל מתכת, אליו הצמיד סכין מטבח ארוכה. הוא ניסה את הלהב על חתול מזדמן ושמח מאוד לשמע קריאות הבהלה של החתול האומלל. ממכסה של פח אשפה הכין מגן. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה בצבע אפור דהוי. על ראשו חבש כובע גרב שחור. גם את מגינו וחרבו צבע בשחור. לאחר הדברים האלה היה מוכן לפעולה.

אביב בחר בגינה שליד שלב א' ברמת-אילן, מקום שאינו קרוב לאזור הפעולה הרגיל של סר רודולפו. הוא נעמד שם מוקדם בבוקר ותפס את הילד הראשון שהגיע למקום בדרכו לגן. לאחר שהרביץ בו מכות נאמנות, ואף שרט אותו קלות בחרבו, שילח אותו אביב לדרכו. "אמור לאביר המזויף הזה, סר רודולפו, שאביר אמיתי הגיע לרמת-אילן. אמור לו שסר אבלין, האביר השחור, לא ייתן מנוח לילדי רמת-אילן עד שרודולפו ייכנע בפניו. אם לא תחזור במדויק על כל מה שאמרתי, אתפוס אותך מחר ואשבור לך את השיניים !".

הילד ברח בבהלה, מצא את סר רודולפו וסיפר לו את הסיפור, תוך שהוא מקפיד לחזור במדויק על מה ששמע מאבלין. "ותגיד לו שאמרתי לך הכל", התייפח, "אני לא רוצה שהוא ישבור לי את השיניים".

רודולפו לא התרשם. "הוא אינו אביר אמיתי", אמר, "לא הכתירה אותו נסיכה, ואפילו לחרב שלו אין שם. חזור אליו ואמור לו שאיני נלחם עם מתחזים. אבל אמור לו גם שאם ימשיך להציק כאן לילדים לא תהיה לי ברירה אלא ללמד אותו לקח". והוא עזב את המקום תוך שהוא ממלמל לעצמו, "אביר שחור. נו, באמת, כולם יודעים שאבירים לובשים לבן".

כך נמשך הסיפור מספר ימים. בכל יום היה האביר השחור שולח ילד אחר להתגרות ברודולפו, ובכל יום היה רודולפו שולח את הילד כלעומת שבא, כי סרב להתמודד עם מישהו, שאין לו כל זכות להיקרא אביר. יום אחד קרא סר דורין לרודולפו ואמר לו את הדברים האלה – "אין הבדל אם אבלין הוא אביר או לא", אמר, "הוא סכנה לילדי רמת-אילן, ואתה נשבעת להגן עליהם. הילדים כבר מתחילים לחשוב שאתה פחדן".

רודולפו הביט בו לרגע, מהורהר, ואחר כך הסכים. "בסדר", אמר, "אני אלך ואלחם בו, אבל שלא יעז לקרוא לעצמו אביר".

למחרת בבוקר פנו סר רודולפו וסר דורין לעבר הגינה שבשלב ג', אל העץ תחתיו ארב כתמיד האביר השחור. רצה הגורל (כפי שמשום מה קורה שוב ושוב בסיפור הזה) ובאותו יום בחרה לטייל שם גם הנסיכה ירדן. סר אבלין לא היה האיש שיניח להזדמנות שכזו לעבור על פניו. הוא שלף את חרבו ודקר את ירדן קלות בקצה זרועה. "איך אתה מעז", קראה ירדן.

"אני סר אבלין, האביר השחור", הציג אבלין את עצמו, בעודו מחזיק את חוד חרבו סמוך לצווארה.

"אני לא הכתרתי אותך", ענתה ירדן, "ואני הנסיכה היחידה שאני מכירה כאן. וחוץ מזה, כולם יודעים שאבירים לובשים לבן".

סר אבלין התרתח. "את בסך הכל ילדה טיפשה ולא נסיכה בכלל", קרא, "והאביר המטופש שלך, איך קוראים לו, סר פטרוזיליה בסלט…".

"רודולפו", תיקנה ירדן בשלווה.

"רו-מה שלא יהיה", המשיך אבלין, "לא יוכל להגן עלייך מפני. מייד אחטיף לך מכות רצח".

"אתה לא תעשה שום דבר כזה", הכריז רודולפו, שהגיע באותו רגע למקום והתייצב בין האביר השחור לבין הנסיכה, "איך אתה לא מתבייש – לקרוא לעצמך אביר, להעליב נסיכות, להכות ילדים. מתי הרגת בפעם האחרונה דרקון, מתחזה שכמוך!".

"גם אתה לא הרגת דרקון", התגרה אבלין, "בסך הכל הרגת סדין !".

לשמע הדברים האלה פקעה סבלנותו של סר רודולפו. "אם כך", אמר, "אם אתה חושב שאתה באמת אביר, אני מזמין אותך לדו-קרב".

"יפה", ענה אבלין בשמחה בלתי מוסתרת, "ומאחר שאתה הזמנת אותי לקרב, אני בוחר את המקום והשעה. אלה חוקי האבירות".

"הוא צודק ?" שאל רודולפו את דורין.

"הוא צודק", ענה דורין, שלמען האמת לא היה בטוח כלל מי צודק ומי לא.

"כאן. מתחת לעץ. בעשר בלילה", קבע האביר השחור ופנה ללכת.

"ואל תשכח להביא את נושא הכלים שלך", קרא אחריו סר רודולפו.

לסר אבלין, האביר השחור, לא היה נושא כלים. אולם הדבר לא הטריד אותו כלל, שכן לרגע לא התכוון להתמודד בקרב הוגן. הוא חיכה עד שתגיע השעה רבע לעשר, ואז ירד לגינה, כיסה עצמו בגלימתו השחורה והתחבא מאחרי העץ. הלילה היה שקט ואפל. הירח לא נראה מבעד לעננים. כך, בגלימתו השחורה, כשהוא כורע מאחרי העץ, היה אבלין כמעט בלתי נראה.

בדיוק בשעה היעודה הגיעו למקום סר רודולפו והקוסם מרלון. אמו של סר דורין לא הרשתה לו לצאת מן הבית בשעה כה מאוחרת, ולכן התנדב מרלון לשמש כנושא כליו של רודולפו. מרלון התיישב על אבן ליד הברזייה, וסר רודולפו נעמד ליד העץ ושלף את חרבו. "איפה אתה, אביב", קרא, "הראה את עצמך והילחם !".

אבל לאביב לא הייתה כל כוונה להתמודד בקרב הוגן. הוא חיכה במקום מסתורו מאחרי העץ עד שרודולפו הסתובב לרגע, ואז תקף. אביב זינק מאחרי העץ, אוחז את חרבו בידו כשחודה מכוון ישר לראשו של רודולפו. אכן, לו היה הלהב פוגע במטרתו היה היום אביר אחד פחות ברמת-אילן. למזלו של רודולפו, הבחין מרלון במתרחש. "רועי, היזהר !", קרא, שוכח בהתרגשותו לנקוב בשם הנכון. משראה כי רודולפו לא יספיק להסתובב בזמן זרק מרלון בכוח רב את מקל ההליכה שלו בכיוון הכללי של שני הלוחמים. המקל חצה את האוויר בשריקה עזה ופגע בדיוק בניצב חרבו של אביב. כך הציל הקוסם מרלון את סר רודולפו ממוות בטוח.

רודולפו סב לאחור בחמת-זעם, צעק את קריאת הקרב :

"בוגד שפל, אכזר ושקרן

טעם את חרבו של אביר נאמן"

ותקף מבלי לחכות לתשובה.

על הקרב שהתחולל בגינה שבשלב א' אותו לילה יודעת ההיסטוריה לספר, שמעולם לא נראה ברמת-אילן מאבק איתנים ממושך ואכזרי שכזה. למעלה מחצי שעה נאבקו השניים, תוקפים ומגינים, מכים והודפים, מסתערים ונסוגים. רודולפו היה זריז ומיומן יותר, אך האביר השחור נלחם בכוחם של עשרה. הקרב נמשך, ונשימותיהם של שני המתמודדים כבדו ותכפו. תנועותיהם הואטו, והם התקשו כבר להניף את חרבותיהם. לבסוף החליט אביב לנסות עוד תכסיס ערמומי. "רודולפו, מאחוריך !", צעק, וכשרודולפו סב לאחור הנחית את חרבו בחבטה עזה לכיוון ראשו. אולם רודולפו הבין את התרגיל. הוא סב לאחור רק במידה כזו שתגרום לאביב לחשוב שהצליח, ומיד התכופף וחמק מפגיעת החרב. אביב איבד את שיווי משקלו ומעד, ורודולפו הכה בחרבו במרכז חזהו. אביב נפל.

רודולפו נעמד מעליו, גינדוף נוגעת בגרונו של אביב. "עכשיו חזור אחרי", אמר, "אבירים הם לבנים ולא שחורים".

"אבירים הם לבנים ולא שחורים", אמר אביב.

"ברמת אילן יש רק אביר אחד".

"ברמת אילן יש רק אביר אחד".

"לעולם לא אשוב עוד להטריד את ילדי רמת-אילן".

אביב היסס רגע, ורודולפו לחץ מעט את חודה של גינדוף אל גרונו. "לעולם לא אשוב עוד להטריד את ילדי רמת-אילן", אמר אביב.

רודולפו רמז למרלון, ושניהם סבו בשקט ועזבו את המקום. השעה הייתה כבר קרובה לחצות, ורודולפו ידע שבתור רועי כדאי שיתקלח וילך לישון, אחרת לא יצליח לקום בזמן לגן.

ואשר לאביב, הוא עמד בהבטחתו. האביר השחור הסתלק מרמת-אילן לבלי-שוב. גם אביב הילד הפסיק להציק , ולאט לאט שב ורכש את אמונם של שאר הילדים. בסופו של דבר התחבר אפילו עם סר רודולפו, ועבר עמו הרפתקות מרתקות, אבל אלה הן עניין לסיפור אחר.

 

פרק שביעי

כיצד גילו סר רודולפו וחבריו את יער הצללים של רמת-אילן, ואיך עמדה להם גבורתה של הנסיכה ירדן

 

"יער הצללים של רמת-אילן", פתח הקוסם מרלון, "מצוי ליד בית-הספר, על גבעות החול בהן נוהגים הילדים להתקין את מדורות ל"ג בעומר. יער הצללים נוצר כל יום בשעת שקיעת השמש. העצים מקבלים גוון מיוחד ומטילים צל ארוך וכבד על האדמה. היער נעלם לאחר כמחצית השעה, כשהשמש מסיימת לשקוע".

"מה כל כך מיוחד בזה ?", שאלה רותם, "הרי כל עץ מטיל צל ארוך יותר בשעת השקיעה".

מרלון ליטף את זקנו הארוך, גירד בראשו ונאנח. "אומרים", הסביר, "שבתוך יער הצללים אורבות מפלצות נוראות. אומרים גם שחבוי בו אוצר נהדר, רק שאף אחד שנכנס לשם לא הצליח למצוא את האוצר ולהוציאו החוצה. מי שנשאר בתוך גבולות היער לאחר שקיעת השמש נדון להיבלע בתוכו ולהישאר שם לנצח !".

רודולפו, שהיה עסוק במשחק בבובה בדמות סופרמן, הרים לרגע את מבטו. "זה נשמע מסוכן", אמר, "מתי הולכים לשם ?".

"אתה לא הולך לשום מקום", אמר מרלון בחומרה, "המקום הזה מסוכן מדי. שמעתי על ילדים שהלכו לשם ולא חזרו מעולם."

"אני לא סתם ילד", התעקש רודולפו, "אני אביר. וחוץ מזה, אתה תבוא איתי".

"וגם אני", התערבה רותם, "אני חייבת למצוא את האוצר כי אני רוצה לקנות לי מחשב נייד. אני חוסכת מדמי הכיס שלי חמישה שקלים בשבוע, אבל אבא אומר שככה אגיע לגיל שישים לפני שאוכל לקנות את המחשב, ואני צריכה אותו עכשיו".

"למה את צריכה מחשב נייד ?", התפלא מרלון.

"איך אתה לא מבין", התרגזה רותם, "אני חייבת אותו כדי לשחק במשחקי מחשב באוטו !".

נימוק זה הכריע את הכף. סר רודולפו לא היה מוכן לתת לסבלה של אחותו להימשך. "נשבעתי להגן על ילדי רמת-אילן מסבל ומחסור", אמר, "ועכשיו אחותי סובלת ואני לא אעזור לה ?". שום טיעון שהעלה מרלון לא היה בכוחו לשכנעו. "טוב", נכנע לבסוף מרלון, "אנחנו נלך. אבל נאסוף חבורה גדולה, כדי שנוכל להגן זה על זה".

כך קרה שביום אביב אחד, סמוך לשעת השקיעה, נעה חבורה משונה למראה ברחובות רמת-אילן. הוביל אותם הקוסם מרלון, בזקנו ושערו הפרועים, ובמגבעתו המחודדת. אחריו צעדו סר רודולפו, סר דורין נושא הכלים, הנסיכה ירדן וסר אבלין, שעכשיו כונה "האביר הלבן". בסוף החבורה פסעו רותם וחברתה נועם, שהייתה זקוקה אף היא לחלק מן האוצר, כדי לקנות ממתקים. בגלל הסכנה הגדולה שבמסע, הצטייד כל אחד מן הבאים בכלי-נשק. מרלון אחז במוט ההליכה מעץ האלון שלו. רודולפו הביא את גינדוף. סר דורין וסר אבלין אחזו בחרבות עץ שהתקינו אותו יום בגן (סר רודולפו אסר על אבלין להשתמש בחרבו השחורה, המחודדת, אותה הניף כשהיה עוד האביר השחור). הבנות הביאו מקלות מחודדים שישמשו ככידונים, ונועם נשאה עמה גם שקית מלאה עוגיות. "אם נפגוש אויבים מסוכנים", הסבירה, "כדאי תמיד שיהיה גם מה לאכול".

שמש אביב חמימה האירה את דרכם של ההולכים. החורף, כדרכו בארצנו, הסתלק בפתאומיות כלעומת שבא, והאוויר היה חם ומחניק. רחובות רמת-אילן היו מלאים בפרחים כתומי-אבקה שנשרו מענפי העצים, ואחת לכמה צעדים הייתה רותם משמיעה שיעול או עיטוש רם.

"שקט, רותם", היסה אותה רודולפו, "את מעירה את המפלצות ביער הצללים".

"סליחה", מחתה רותם, "אבל אני לא יכולה להפסיק. אני אלרגית !".

"תאכלי כמה עוגיות", הציעה נועם, "שמעתי שסוכר טוב מאד נגד אלרגיה".

כך התקדמה החבורה בקצב איטי ואחיד, משאירה מאחריה שובל של פירורי עוגיות, עד שהגיעה אל שער בית-הספר. הם פנו ימינה וטיפסו על גבעת החול עליה מדליקים את מדורות ל"ג בעומר (לא היו שם מדורות עכשיו, רק מכוניות), והמשיכו ללכת ישר במקביל לחצר בית-הספר עד שהגיעו למקום בו חסם את דרכם סבך של שיחים שצמחו לגובה. "זהו", אמר מרלון, "זה המקום".

רודולפו נראה מאוכזב, "אני לא רואה שום צללים", אמר, "וגם שום מפלצות".

"השמש עוד לא שקעה", הסבירה נועם בידענות, "קראתי פעם שאם מסתכלים לתוך השמש דרך אצבע מושטת אפשר לראות אם היא עומדת לשקוע. לפי האצבע שלי היא עומדת לשקוע כל רגע". נועם הייתה ילדה חכמה במיוחד, וקראה את כל הספרים בספריית בית-הספר (ומר דניאלי מספר לי שגם את אלה שבספריית המתנ"ס שבקראון). הילדים לא נטו להתווכח אתה בכל עניין של ידע. אפילו השמש לא רצתה להתווכח עם נועם, ומיהרה לשקוע, למרות שאילו היה זה יום רגיל הייתה מחכה אולי עוד קצת. "הסתכלו", קרא סר אבלין, "יער הצללים מתעורר !".

ואכן, היה זה מחזה מרהיב. קרני השמש השוקעת פגעו בענפי השיחים המפותלים וגרמו להם להראות כמתעוררים לחיים. על פני האדמה נתהוו צורות מורכבות שנעו פעם לכיוון אחד ופעם לאחר, עם תנודות הרוח. ניתן היה לראות שם אלים ופיות, קוסמים ומכשפות. בפינה רחוקה הצטיירה צלליתו המאיימת של דרקון, ורודולפו יכול היה להישבע ששמע נהמה נמוכה וגרונית העולה אי שם מנבכי החשיכה. ענפי השיחים התפתלו ורחשו כאילו רק היותם מחוברים לאדמה מונעת מהם לקום ולהתנפל על חבורת הפולשים. הצבעים החלו להתעמעם, והתמונה כולה נראתה לגיבורינו בגווני כתום וחום שאליהם התגנבו, מעשה שדים, מעט ירוק, כחול ואפילו סגול. אכן, הייתה זו תמונה שיופיה מרתק את העין, ואימתה ממלאת את הלב. לו היה עומד שם לבדו, היה כל אחד מן הנוכחים סב על עקביו ונמלט כל עוד רוחו בו, אך איש מהם לא היה מוכן להודות בפני האחרים שהוא מפחד.

נועם שברה את השתיקה. "חייבים להיכנס לשם מהר", אמרה ונגסה בעוגיה, "האוצר יעלם עם היער. השקיעה אינה אורכת יותר משלושים או שלושים וחמש דקות". כולם הנהנו בראשיהם בהסכמה, אולם איש מהם לא היה מוכן לעשות את הצעד הראשון.

הנסיכה ירדן היא שנטלה את היזמה. "בוא ותגן עלי, אביר מפוצלח שכמותך", פנתה אל רודולפו, ובדברים אלה צעדה קדימה ונכנסה אל יער הצללים. רודולפו מיהר בעקבותיה, ושאר בני החבורה נכנסו אחריהם. היער קיבל את פניהם בקולות חריקה מבשרי רעות.

"רועי", אמרה ירדן בקול עצבני במקצת, "לא שכחת לקרוא את קריאת הקרב ?". "לא קוראים לי רועי", ענה רודולפו, "וגם אין פה במי להילחם". אך לאחר שחשב על כך מעט, נראה היה גם לו שקריאת קרב הגונה היא בדיוק מה שנחוץ כדי לעודד את שאר בני החבורה (שנראו, יש לציין, עגומים למדי). לפיכך עמד וקרא (בשקט, כדי שאם יש שם מפלצת היא לא תתעורר)

"גם אם היער אכזר ושחור

הוא לא יפחידני, אני גיבור".

ואז, לפתע, הבריק ברק ונשמע קולו של רעם, אף שהיה זה אמצע האביב. רודולפו, אבלין ודורין נצמדו זה לזה ושלפו את חרבותיהם. מלפנים נדמה היה שענפי השיחים נצמדו האחד לשני והחלו, ככל שהדבר נשמע מוזר, להתקדם ולהצליף לעבר הפולשים. רודולפו, אבלין ודורין הכו בחרבותיהם בענפים המתנועעים ושורקים עם הרוח. השמש השוקעת צבעה את המחזה כולו בכתום אפרפר, ומסביב רקדו ונעו הצללים, חרישיים ומאיימים בחשכה המתגברת.

"גם לי יש חרוז", קראה לפתע ירדן. היא אחזה תחת זרועה תיבה גדולה ורבועה. "החרוז שלי הוא זה

אני כבר מצאתי את האוצר

נברח לפני שיהיה מאוחר !"

וכששמעו את החרוז של ירדן מיהרו כל בני החבורה, פנו עורף לצללים המאיימים, ורצו כל עוד רוחם בם אל מחוץ ליער הצללים.

"תראו", קראה רותם, "השמש שקעה".

ואכן, השמש נעלמה אותו רגע מעבר לגבעה. מנורות הרחוב נדלקו, ולאורן איבד יער הצללים את קסמו, ושוב לא היו שם אלא כמה שיחים. סבוכים, אמנם, אבל לא מאיימים. רודולפו הכה בהם בחרבו. "יער הצללים ברח", אמר, "והאוצר נשאר אצלנו. אמרתי לכם שהכל יהיה בסדר".

החבורה הקטנה התכנסה סביב הנסיכה ירדן, שהחזיקה עדיין תחת זרועה את תיבת האוצר. "פתחי את התיבה, ירדן", אמר סר אבלין.

"קרא לי 'הוד הנסיכה'", השיבה ירדן, "אני לא מדברת סתם עם כל אחד, אפילו אם הוא כבר לבן".

"בסדר, הוד נסיכותך", אמר אבלין בקוצר-רוח, "פתחי את התיבה בבקשה".

ירדן הניחה את התיבה על הארץ ופתחה את המכסה. החבורה כולה השמיעה כאיש אחד קריאת תדהמה. התיבה הייתה גדושה מן המסד עד הטפחות במטבעות משוקולד !

"בזה אי אפשר לקנות מחשב", אמרה רותם באכזבה.

"אבל אפשר לאכול ממתקים !", הכריזה נועם בקורת-רוח.

כך תמה ההרפתקה הגדולה של יער הצללים. הילדים שבו הביתה בפה מלא ממתקים, ומאז שוב לא ניגלה עוד לעיני איש היער הקסום, על יצוריו המשונים. מדוע ? אולי לקוסם מרלון (במשכנו בספריית המתנ"ס שבקראון) הפתרונים.

 

 

פרק שמיני

כיצד נלחם סר רודולפו בחבורת הפראים מכיתה ג'1, ואיך לא הגיע הקרב לכלל הכרעה

 

בתקופה בה אירעו המאורעות המופלאים שתוארו בפרקים הקודמים, פעלה ברמת-אילן חבורה מרושעת במיוחד של ילדים. הם כינו את עצמם "הפראים מכיתה ג'1", אולם איש לא ידע מי באמת היו. המורה בכיתה ג'1 נשבעה שלא ייתכן שחבורה איומה שכזו באה מהכיתה שלה, והתלמידים עצמם, כשנשאלו על כך, נשבעו שאין להם כל קשר לחבורת הפראים. המדריכים בתנועת הנוער, מנהלת בית-הספר, והגננות בגנים ובצהרון ניסו כולם כמיטב יכולתם, אך לא הצליחו לחשוף ולו חבר אחד בכנופיה. רק סר רודולפו וחבורתו הצליחו לגלות את מקום מחבואם, ולפטור את ילדי רמת-אילן מעונשם. אך אנחנו לא נקדים את המאוחר, ונספר את הסיפור שלב אחר שלב, כפי שארע.

כנופיית "הפראים מכיתה ג'1" מנתה כעשרה ילדים. הם נהגו להופיע במפתיע באחת מפינות רמת-אילן, כשראשיהם מכוסים בכובעי-גרב, להכות במקלות ואבנים את הילדים ששיחקו במקום, ולגנוב את המשחקים, התיקים והכסף שהיו בכליהם. לאחר מכן הסתלקו כלעומת שבאו. איש לא ידע את שמותיהם האמיתיים. כשהיו מדברים זה עם זה נהגו להשתמש בכינויים ובשמות שלא היו מוכרים ברמת-אילן. את מנהיגם, ילד נמוך ורזה שדיבר בקול צפצפני, כינו 'בר האכזר'. סגניתו נקראה 'ליאת לא-איכפת'. חברים אחרים בכנופיה נשאו שמות כמו 'דרור בלי סינור', או 'אילה ברית-מילה'. השמות, חשבו ילדי רמת-אילן, היו משעשעים. אולם המכות והגניבות לא שעשעו אותם כלל.

יום אחד החליטו כמה מן הילדים, שהוכו לעתים תכופות יותר מן האחרים, לנקוט בפעולה. הם ארגנו משלחת ויצאו לחפש את סר רודולפו, שעסק אותו זמן באימון סיוף עם סר אבלין, האביר הלבן.

"נשבעת להגן על ילדי רמת-אילן", פתח אחד הילדים.

"נכון", ענה רודולפו, והשליך עצמו על סר אבלין בקריאת "הו-הא-יאבמבה", שהיא קריאת קרב עתיקה שאבירים משמיעים בעיקר בשעות אחר-הצהריים.

"לכן אתה חייב לעזור לנו לנצח את חבורת הפראים מכיתה ג'1", אמר דובר חבורת הילדים.

רודולפו עצר באמצעה את המכה שתכנן להנחית על קדקודו של סר אבלין. "הייתי שמח להילחם בהם", אמר, "אבל הם אף פעם לא תוקפים כשאני בסביבה. איני יודע איך למצוא אותם. אני אביר, אתם יודעים, לא בלש !".

"יש לי רעיון", אמר סר אבלין, "אבל נזדקק לעזרה מכל הילדים. האם תהיו מוכנים לעזור ?"

הילדים היו מוכנים לעשות כל דבר, ובלבד שייפטרו מעונשה של אותה חבורה מרושעת, ולפיכם התכנסו כולם במעגל והקשיבו קשב רב לדבריו של סר אבלין. כשסיים אבלין את דבריו אמר רודולפו, "רעיון טוב, אבל נצטרך עוד לוחמים. עלינו להתאמן היטב ולהתכונן לקרב. האם אתם אתנו, ילדים ?"

"כן", צעקו הילדים במקהלה.

חבורת הילדים התאמנה ימים ארוכים. המדריכים היו סר רודולפו, סר דורין וסר אבלין. הם לחמו באמצעות מקלות מחודדים, הכינו מגינים ממכסים של פחי אשפה ("מכת גניבות של מכסי פחים ברמת-אילן", זעק העיתון המקומי) והכינו מלכודות מענפים וחבלי כביסה. אכן, זר לו היה עובר במקום וצופה בחבורה הקטנה, המסתערת כאיש אחד על אויב דמיוני בקריאת "הו-הא-יאבמבה" (אם הייתה זו שעת אחר-הצהריים) או "פם-פם-בידיבם (אם הייתה זו שעת בוקר מוקדמת) היה מתרשם ודאי כי לפניו יחידה צבאית איכותית ומאומנת היטב. לא עבר זמן רב בטרם החליטו שלושת האבירים, לאחר התייעצות עם הקוסם מרלון, כי הקבוצה הקטנה מוכנה לקרב.

כאתר הקרב נבחרה הגינה שבשלב א', היכן שלחם פעם סר רודולפו באביר השחור. הקוסם מרלון צייר מפה קטנה של הזירה ולכל ילד ניתן תפקיד בהכנתה. את עיקר המלאכה עשו בלילה, כדי שלא יעברו שם במקרה אנשי חבורת הפראים ויראו את ההכנות. הגינה כוסתה במכשולים ומלכודות, שהוסתרו בקפידה מתחת לענפים נפולים, ליד ספסלים נטושים, או בתוך ערמות חול קטנות. לאחר כשבוע הייתה המלכודת מוכנה. כל שנותר היה להניח בה את הפיתיון.

וכך, יום אביב אחד, כשהשמש האירה בעליצות את הגינה, ורוח נעימה רשרשה בצמרות העצים, שיחקה חבורה קטנה ותמימה למראה של ילדים בגינה שבשלב א'. היו שם שישה או שבעה ילדים, ולידם מגוון של צעצועים ודברי מאכל. הם נראו כמטרה קלה במיוחד לתקיפה מצד חבורת שודדים אכזרית, וההתקפה, אכן, לא איחרה לבוא.

הילדים בכובעי הגרב הופיעו כאילו משום מקום. רגע אחד לא היו שם, ולמשנהו היו המשחקים מוקפים. מנהיג החבורה, הילד שכונה 'בר האכזר', אמר בקול צפצפני, "שלום, אנחנו חבורת הפראים מכיתה ג'1. אנחנו הולכים להרביץ לכם ולקחת את הצעצועים והאוכל. שכחתי משהו, ליאת לא-איכפת ?"

"כן, בר האכזר, שכחת", ענתה הילדה שכונתה 'ליאת לא-איכפת', "שכחת שאם יש למישהו כסף בכיס כדאי שיוציא אותו עכשיו, אחרת אנחנו נרביץ יותר חזק". והחבורה כולה פרצה בצחוק עליז.

"זה לא כל-כך מצחיק, אתם יודעים", אמר סר דורין, שהיה אחד מן המשחקים.

"הו, באמת", השיב אחד הילדים מחבורת הפראים ודחף את דורין קלות בקצה האלה שנשא עמו. "שלום, לי קוראים דרור בלי-סינור. ומה שמך, אם יותר לי לחקור ?"

"לי קוראים סר דור לא חמור", ענה דורין, "ולמקום הזה קוראים 'מלכודת הגנבים'. רודולפו !", הרים לפתע את קולו, "אינך חושב שהגיע הזמן לקריאת הקרב?"

"זה יהיה לא נעים לחבורה של פראים

אם החליטו לריב עם שלושה אבירים !"

נשמע קול קורא מצמרת אחד העצים.

את המחזה שהתחולל בגינה הקטנה לאחר מכן כדאי לתאר בקפידה, כדי לא להחמיץ אף פרט. תחילה הופיעו סר רודולפו וסר אבלין מבין ענפי העץ, כשהם נושאים עימם שק חול ענק, שאת תוכנו שפכו על חבורת הפראים הנדהמת. מיד לאחר מכן הופיעו רותם והנסיכה ירדן על ענף אחר, עם דלי גדול של מים. לאחר הטיפול המשולב במים ובחול נראתה חבורת הפראים פראית באמת, כשחבריה מכוסים בבוץ מכף רגל ועד ראש.

רודולפו ואבלין זינקו מצמרת העץ וירדו בסולם חבלים שהוכן מראש. שאר הילדים רצו במהירות לערמת חול קטנה שהוצבה במרכז הגינה, והוציאו מתוכה מקלות מחודדים ומגינים שהוסתרו שם מבעוד מועד. עד שהספיקה חבורת הפראים להתאושש מן החול והמים, ולהפסיק להשתעל ולהתעטש, כבר פרצו הילדים כולם בקריאת "הו-הא-יאבמבה" אדירה, והקרב הגדול החל.

מקלות הכו במוטות, מגינים הדפו אבנים, קריאות הקרב נשמעו ברחבי השכונה כולה. ילדי חבורת הפראים נתקלו במלכודות שהוטמנו בקפידה. הם דרכו על מגרפות, שהתרוממו מן הקרקע וחבטו בראשיהם, נכשלו ברגליהם בבורות קטנים שהוסוו בערמות עלים, והסתבכו ברשתות מחבלי כביסה, שהשליכו רותם, נועם וירדן מעל ענפי העצים. סר רודולפו וסר אבלין לחמו גב אל גב, והכו בחרבותיהם בכל מי שהעז להתקרב. "מוכרחים לתפוס את בר האכזר", צעק אבלין. רודולפו הנהן, והשניים החלו מתקדמים במרץ, כשחרבותיהם קוצרות באנשי חבורת הפראים שניסו להתקרב ולהגן על מנהיגם. גם בר האכזר היה לוחם מוכשר, ומקלו כמעט ופגע בראשו של סר רודולפו, שהצליח אך בקושי להדוף את המכה במגינו.

חבורת הפראים ידעה שהפסידה בקרב הזה. ליאת לא-איכפת השמיעה את קריאת הנסיגה, משהו שדמה ל"גררר…..חקקקק…." שהשמיע אויבו הבלתי-נראה של סר רודולפו בקרב הראשון שלו (ושקוראיו הנאמנים של הסיפור הזה ודאי זוכרים עוד מן הפרק הראשון). לפתע, כאילו בלעה אותם האדמה, נעלמו ילדי חבורת הפראים כלא היו. רודולפו, אבלין, ושאר הילדים, עמדו והתבוננו בתדהמה.

הנסיכה ירדן התאוששה ראשונה מן התדהמה שאחזה בכולם. "יש להם ודאי איזו דרך סתרים שרק הם מכירים", אמרה, "נוכל למצוא אותה אם נחפש מסביב". הקול הבא שנשמע היה קולה של רותם, אך הבשורה שהביא עמו קול זה לא הייתה מן הטובות. "הביטו", קראה, "החרב של דור מונחת על הרצפה !". ואכן, למרות שקראו לו שוב ושוב, ולמרות שחיפשו בכל פינות הגינה, לא הצליחו הילדים למצוא את סר דורין האמיץ. היה זה סר רודולפו שהשמיע לבסוף את המסקנה המתבקשת, כשהוא מוקף בחבורה עגומה למראה. "סר דורין נלקח בשבי", אמר, "המאבק עם חבורת הפראים לא תם".

"אנחנו חייבים להציל אותו", אמר סר אבלין, אבל אפילו הוא לא נשמע משוכנע במה שאמר. המצב נראה עגום, וגיבורינו עמדו אובדי עיצות.

"אני יודעת איך נציל אותו", קראה רותם לפתע. היא עמדה בפינה מרוחקת של הגינה, ואחזה בידה מין מכסה גדול, עשוי מאבן. "בואו הנה ואסביר לכם מה צריך לעשות".

 

פרק תשיעי

כיצד הציל סר רודולפו את סר דורין מן השבי, ואיך באה פרשת חבורת הפראים לכלל סיום

 

"מה הדבר הזה שאת מחזיקה, רותם ?", שאל רודולפו.

"זה המכסה של הביוב", הסבירה רותם. "מצאתי אותו קצת פתוח. אני בטוחה שהם ברחו בדרך הזו".

"אז למה אנחנו מחכים ?", קרא רודולפו, "קדימה, אחריהם !"

"רגע אחד", הרגיע סר אבלין, "ניצחנו אותם קודם בזכות ההפתעה. הם רבים מאתנו ויותר גדולים וחזקים. אנחנו לא יכולים להיכנס סתם כך לתוך המחבוא שלהם".

"נכון מאד", המשיכה נועם, "וחוץ מזה, הביוב מסריח".

"אני נכנס לשם", הודיע רודולפו. "אמצא איפה הם מתחבאים ואחזור, ואז נוכל להחליט איך לתקוף. אם לא אחזור תוך חצי שעה, קראו למשטרה".

הרעיון לשלוח את רודולפו לבדו לתוך מנהרות הביוב לא מצא חן בעיני החבורה, אבל מאחר שאיש לא הצליח להציע תכנית טובה יותר, הפקיד רודולפו את חרבו בידיה של הנסיכה ירדן והשתחל לתוך החור. רגליו נגעו ברצפה מכוסה בוץ ורטיבות, ושעה שעיניו התרגלו לאיטן לחשכה, יכול היה לשמוע ממרחק מה ציוץ של עכברים.

"עלי למצוא את דורין השבוי,

זה לא יתכן אם האור כבוי !"

צעק רודולפו כלפי מעלה. מישהו שמע אותו והושיט לו פנס.

רודולפו התקדם לאיטו במנהרת הביוב. רגליו התכסו בבוץ מסריח. בכל מקום שאליו כיוון את אלומת הפנס התגלו עכברים, חרקים, ועוד מיני יצורים אותם לא הצליח לזהות. כמה צעדים הביאו אותו לצומת. מנהרה אחת המשיכה ישר לפנים, ושניה התפצלה ממנה ופנתה לימין. רודולפו פנה ימינה ונתקל  עד מהרה בקיר אטום. הוא חזר על עקביו והמשיך ישר. לאחר כמה צעדים נתקל שוב בהצטלבות. רודולפו עמד על מקומו וחשב. ייאושו הלך וגבר, והוא עמד כבר להחליט שאין שום סיכוי שיצליח לסרוק את כל מנהרות הביוב, כששמע לפתע קולות מתקרבים. הוא כיבה את הפנס ונצמד לקיר המנהרה.

"כמעט תפסו אותנו היום", אמר קול אחד, צפצפני וגבוה.

"אבל בסוף הצלחנו", ענה קול שני, "ואפילו יש לנו שבוי".

"ומה נעשה בו בדיוק ?", שאל הקול הראשון, "בסוף נצטרך לשחרר אותו".

"לפני זה נשתעשע קצת", חזר הקול השני, "אולי החברים שלו מוכנים לשלם בשבילו משהו".

"בחייך" (שוב הקול הראשון) "בשביל ילד כל כך חצוף אני לא הייתי משלם כלום. אולי הם יהיו מוכנים לשלם בשביל שנשמור אותו אצלנו".

הקולות קרבו בהדרגה למקום בו עמד רודולפו, ולאחר רגעים מספר עברו לידו שני הדוברים. רודולפו יכול היה כמעט לגעת בהם כשעברו. לו רק יכולתי להאיר עליהם בפנס, חשב.

מיד כשחלפו שני הילדים ונעלמו בחשכת מנהרות הביוב החל רודולפו להתקדם בכיוון ממנו באו. הוא לא העז לשוב ולהדליק את הפנס, ולכן כמעט החמיץ את הכניסה לחדר כשעבר לידה. פעם נוספת באו לעזרתו קולותיהם של ילדי חבורת הפראים, שבקעו מעבר לדלת הסתרים שבקיר המנהרה.

"למה חסמתם לו את הפה ?", שאל קול אחד.

"אי-אפשר לשחרר אותו", ענה קול של ילדה, "הוא כל הזמן קורא לנו בשמות. הוא אמר שעם הכובע על הראש אני נראית כמו מטאטא".

"אממ….." אמר קול שלישי, שרודולפו זיהה מייד כקולו של דורין.

"ולי הוא אמר שאני מריחה אותו דבר בתוך הביוב ומחוץ לביוב", אמר קול נוסף.

"לא חשוב", חזר הקול הראשון, "אנחנו הולכים. תשמרי עליו טוב ואת תתני לו לברוח. הפגישה כאן בעוד שעה".

שתי דמויות עברו ליד רודולפו, שנאלץ להיצמד לקיר המנהרה כדי לא להתחכך בהם. הוא חיכה עד שקולות צעדיהם נעלמו במרחק ופתח בריצה מטורפת, עד שהגיע לפתח הביוב שבגינה.

"כבר התחלנו לדאוג לך", אמר סר אבלין, "לא ידענו אם עברה חצי שעה כי לאף אחד כאן אין שעון".

"לא חשוב !", התפרץ רודולפו, "הם קשרו אותו בחדר בתוך הביוב ועכשיו כולם עזבו ורק ילדה אחת שומרת עליו. יש פגישה עוד פחות משעה ואנחנו חייבים לשחרר אותו עד אז".

"אבל אין לנו שעון", מחתה נועם, "וחוץ מזה, הביוב מסריח !".

"את תישארי לשמור בחוץ", החליט רודולפו. "אם לא נחזור תוך שעתיים תקראי למשטרה".

"אין כאן משטרה, ואין לי שעון".

"אז תסתכלי על השמש", קטע אותה רודולפו, "את טובה בזה. ובמקום למשטרה את יכולה לקרוא לאימא שלי".

"קדימה", קראה רותם, "השעה מתאחרת". והחבורה כולה נכנסה למנהרת הביוב, משאירה מאחריה את נועם, המחזיקה בחרב כבדה ומתבוננת בחשש אל תוך השמש.

רודולפו וחבריו מיהרו להגיע אל החדר שבו הוחזק סר דורין. הם לא התקשו להתגבר על השומרת (שנכנעה מיד כשראתה את חודה של גינדוף), קשרו אותה ושחררו את דורין, שפצח מיד בזרם אדיר של קללות.

"הרגע, סר דורין האמיץ", ביקש רודולפו, "מלים כאלה אינן יאות לאביר, וחוץ מזה, אין לנו הרבה זמן. אנחנו חייבים להסתתר".

רותם החלה להסיר את כובע הגרב מראש השומרת השבויה. "עצרי !", צעק רודולפו, "לא להוריד להם את המסכות. יש לי רעיון. אבל עכשיו אנחנו חייבים להתחבא".

החברים תפסו מחסה בפינות שונות של החדר. סר רודולפו, סר אבלין וסר דורין ניצבו ליד הכניסה בחרבות שלופות. אחד אחד הגיעו ילדי חבורת הפראים. כל ילך שנכנס נתפס מיד בידי האבירים, נשקו נלקח ממנו והוא נקשר והושם בפינה. אחרון הגיע בר האכזר. סר אבלין וסר דורין תפסו אותו מלפנים ומאחור ולקחו את חרבו.

"אל תקשרו אותו", הורה רודולפו, "בשבילו יש לי תכנית אחרת". והוא ניגש ישר אל בר האכזר ובתנועה חדה הסיר מעל פניו את המסכה. מתחת לכובע הגרב התגלו שיער שטני ארוך וזוג עיניים גדולות וכחולות.

"נועה ?", התפרצה רותם, "איך זה יתכן ?".

אכן, בר האכזר, מנהיגה של חבורת הפראים מכיתה ג'1 התגלה כנועה, חברתה של רותם מכיתה ד'2.

"טוב, אז מה", אמרה נועה בהתרסה, "גם לבת מותר להנהיג חבורת פושעים, לא ?".

"אבל למה ?", שאלה רותם, שמרוב תדהמה נותרה גם עתה בפה פעור.

"חשבתי שיהיה רעיון טוב להסתתר בתור בן", הסבירה נועה, "אני כל כך קטנה ורזה שעם הכובע אף אחד לא יחשוד שאני בת. חשבתי גם ש'הפראים מכיתה ג'1' הוא שם מצוין לחבורה שאין בה אף ילד מכיתה ג'1".

"לא !", מחתה רותם, "למה להרביץ לילדים ?, למה לגנוב ?".

"למה לא", הסבירה נועה, "זה היה נחמד. וחוץ מזה, לא באמת גנבנו. תראו, בקצה החדר שוכבים כל הדברים שלקחנו. תכננו להחזיר את הכל באחד באפריל, בתור מתיחה, אבל לא הספקנו כי אתם התערבתם".

"נועה", אמר רודולפו בכובד ראש, "התנהגת בצורה מחפירה. גרמת סבל לילדי רמת-אילן, ודבר כזה אני לא מוכן לסבול. תפסנו אותך, ואנחנו יכולים למסור אותך ואת כל החבורה שלך למשטרה, או לאימא שלי. אבל אני מוכן לסלוח לך, בתנאי אחד. אם תבטיחי להחזיר עוד היום את כל מה שגנבתם לילדים שמהם גנבתם אותו, ואם תישבעו, את ושאר הפראים, לעולם לא לעשות דברים כאלה. אם תבטיחו את כל זה אנחנו נשחרר אתכם, ולא נסיר את המסכות מפניהם של שאר בני החבורה. אבל אם אראה שאת חוזרת לדרך הפשע, ארדוף אחרייך ואנצח אותך".

רודולפו השתתק והתנשם בכבדות לאחר הנאום הארוך והמעייף. נועה שקלה את תשובתה בכובד ראש.

"בסדר", אמרה לבסוף, "אני מסכימה".

"טוב", אמר רודולפו, "אז אנחנו הולכים עכשיו", והוא סימן בראשו לשאר בני החבורה, שעזבו לאיטם את המקום. רק סר דורין לא נראה מאושר מרעיונו של רודולפו. "אני כבר אשמור עלייך", סינן כלפי נועה כשעבר לידה, "ואם אראה משהו לא בסדר אקרא מיד למשטרה".

אבל למרות ספקותיו של דורין, רעיונו של רודולפו הוכיח את עצמו. עוד באותו יום הופתעו רבים מילדי רמת-אילן למצוא ליד דלתות בתיהם חפצים שונים, שנגנבו בידי חבורת הפראים. מאז אותו יום שוב לא הטרידה החבורה המרושעת את הילדים, ואשר לנועה, היא חזרה למוטב, ולא הציקה עוד לאיש.

 

 

פרק עשירי

כיצד נלחם סר רודולפו בכלב הדוברמן הנורא מיצי, ואיך גבר על כל הסיכויים

 

"ורק תיזהרו ממיצי". זה היה המשפט בו סיימו כל האמהות ברמת-אילן את הוראותיהן לילדים לפני ששלחו אותם בשליחות כלשהי. למשל – "לך לשחק בגינה, חמודי, ואל תרביץ לילדים, ורק תיזהר ממיצי", או – "לכי להביא שתי ביצים מהסופר, חמודה, ואל תשכחי לעבור בדרך אצל נאוה לומר שלום, ורק תיזהרי ממיצי". למי מקוראי הסיפור הזה, שלא ביקר מעולם ברמת-אילן, אספר שמיצי היה כלב דוברמן ענק, אכזרי ומרושע במיוחד. היו לו שיניים חדות וחזקות, ויותר מכל אהב לתקוף ילדים ולחטוף מהם צעצועים ודברי מאכל. לא מעט ילדים ננשכו או נשרטו בידי היצור המרושע, אך כשהגיעו הוריהם להתלונן בפני בעליו, שהיה גבר כבן ארבעים, שמן ומקריח, שענה לשם מר אבוסי, היה הלה קורא לכלב ואומר "הרי מיצי הוא כמו חתלתול קטן. הוא לא יפגע בזבוב. זו הסיבה שקראתי לו מיצי". ואכן, ליד בעליו היה מיצי מתנהג ממש כחתלתול. הוא היה מלקק את האורחים ומניח את ראשו על ברכיהם ללטיפה. רק כשהפנה המארח את ראשו לצד השני היה מיצי קורץ ברשעות אל האורח, ונושך את כף ידו.

"מה נעשה בקשר למיצי ?", שאל יום אחד רודולפו את הקוסם מרלון, "אתה לא יכול להפוך אותו לצפרדע או משהו ?".

"הממ…." ענה מרלון, ושלה מכיס גלימתו מחברת עבה ועתיקה למראה. "נראה", פתח תוך דפדוף במחברת, "הפיכת כלב אכזרי לצפרדע….הממ…יש כאן מתכון להפיכת נושא כלים של אביר לסלט כרוב…הממ…עוד מתכון להפיכת דרקון לעוגת שוקולד…כן…ואניני הטעם מוסיפים קמצוץ מי-ורדים, או קצת דם עטלפים….לא !", הכריז לבסוף, "חוששני שהאמנות העתיקה של הפיכת כלבים לצפרדעים אבדה לבלי שוב ועברה מן העולם".

"אם כך אין לי ברירה אלא להילחם נגדו", אמר רודולפו, "אבל השיניים שלו כל כך חדות, עד שאפילו גינדוף קצת רועדת".

"אולי", הציע מרלון, "אם נוכל לגרום לכך שהבעלים שלו, מר אבוסי, יראה איך שהוא תוקף ילדים, הוא יסכים לסלק אותו. או אולי אם נקרא למשטרה…"

"עד שהמשטרה תגיע הכלב כבר יברח", קטע אותו רודולפו, "ומר אבוסי בטוח שהכלב שלו חתלתול".

"כן", נאנח מרלון, "נראה שאנחנו נלחמים נגד כל הסיכויים".

"מי זה כל הסיכויים ?", שאל רודולפו, "זה סוג של דרקון ?"

"לא", ענה מרלון, "נגד כל הסיכויים הוא מין ביטוי שמבוגרים אומרים כשהם מתכוונים לומר שהכל אבוד".

"לא אכפת לי אם זה דרקון או לא", הכריז רודולפו, שלא הקשיב למשפט האחרון, "אני אנצח אותו ואסלק מכאן את מיצי. זו חובתי כאביר !", והוא יצא במרוצה מן החדר.

"רועי, לאן אתה הולך ?", צעקה אמו.

"לא קוראים לי רועי, ואני הולך לחפש את סר דורין", ענה רודולפו.

"רק תיזהר ממיצי", קראה אחריו אמו.

רודולפו לא הרחיק לרוץ, ומצא את סר דורין שהיה עסוק באימון סייף למול אחד העצים שבגינה הציבורית. כשראה את רודולפו רץ וגינדוף בידו עצר דורין באמצע התנועה, והענף שבו תכנן להכות חבט בו במצחו. "אולי תיזהר כשאתה רץ !", צעק דורין על רודולפו.

"חייבים להיפטר מהדוברמן מיצי", הסביר רודולפו תוך התנשפות. שני החברים התיישבו בצל העץ, ורודולפו סיפר על שיחתו עם הקוסם מרלון. "וחוץ מזה", סיים, "יש לו גם שומר ראש קשוח נורא בשם כל הסיכויים, שאף אחד לא ראה אותו אף פעם".

"כבר נלחמת פעם באויב בלתי-נראה", הזכיר דורין.

"אני לא מפחד ממנו", הסביר רודולפו, "אבל הדוברמן מיצי מפחיד אפילו יותר מדרקון".

השניים ישבו זה לצד זה שעה ארוכה בשקט. רוח קלה של סוף האביב הרעידה את ענפי העץ. מפעם לפעם זמזם סביבם חרק, ודורין הצליף בחרבו כדי לסלקו. רודולפו החל מצטער על שלא שאל את מרלון על קסמים אחרים, כמו איך להפוך כלב לדלעת, או אולי לסלט כרוב עם גזר, כמו זה שמגישים ליד המבורגר. לפתע קם דורין על רגליו והחל מקפץ ומרקד.

"יש לי רעיון, יש לי רעיון,

היום אני גאון, כי יש לי רעיון"

שר דורין בחדווה.

"רגע, רגע", עצר אותו רודולפו, "אני כאן זה שמדבר בחרוזים. וחוץ מזה, מה הרעיון שלך ?".

"אני יודע איך להילחם במיצי", קרא סר דורין. רודולפו סימן לו להנמיך את קולו, וקירב אליו את אזנו הימנית, שהיא האוזן שאבירים משתמשים בה תמיד כדי לשמוע דברים חשובים. כשסיים סר דורין להרצות את רעיונו אמר רודולפו, "בסדר, אבל זה מאד מסוכן, ואני חייב להישאר להגן על ירדן עד הסוף". דורין הנהן בהסכמה והשניים פנו לאסוף את שאר בני החבורה.

וכך, ימים ספורים לאחר מכן, לאחר שסיימו לעבור עם כל החברים על תפקידיהם ("ומה אני עושה ?" שאל סר אבלין. "אתה מתחבא כאן", הסביר דורין, "ואם הפרצוף הזה כל הסיכויים מתחיל לעשות צרות אתה מרביץ לו על הראש עם הגיגית") היו סר רודולפו וסר דורין מוכנים לקרב. סדרת לחישות נשמעה בין ענפי העצים והשיחים שבגינה הציבורית:

"הכל מוכן ?"

"האם סר דורין במקומו ?"

"אני כאן. רודולפו ?"

"בראש העץ. איפה סר אבלין ?"

"ליד המלכודת לכל הסיכויים. איפה ירדן ?"

"הלכה להביא את מר אבוסי. היא מספרת לו שיש לה משהו חשוב להראות לו. גם רותם הלכה איתה".

"ונועם ?"

"מחלקת ממתקים בכל העמדות"

"טוב. אז אפשר להתחיל".

סר דורין יצא ממחבואו. הוא פסע בצעד נמרץ לאמצע הגינה, ונעמד בראש גבעת הדשא הקטנה שליד מתקני השעשועים, ויצא במחול תוך שהוא קורא בקול רם:

"היי מיצי, מיצי. בוא הנה חתלתול פחדן".

ומיצי הכלב, כאילו הבין את העלבון, הופיע מיד בקצה הגינה, פיו פעור ומזה ריר, שיניו האיומות חשופות וחדות, ועיניו מזרות אימים. הוא זיהה מיד את דורין והחל רץ לעברו.

"מראש העץ צונח אביר,

אם יקבל מכה הוא יפסיק לשיר !"

צרח סר רודולפו וזינק מבין ענפי העץ ישר על גבו של מיצי. מיצי הנדהם שכח לרדוף אחרי דורין והחל מסתובב סביב עצמו, בניסיון לתפוס את היצור המטריד שטיפס על גבו. אולם סר רודולפו אחז בצווארו ולחץ על גרונו באמצעות גינדוף, עד שמיצי האומלל כמעט ונחנק. לבסוף חדל מניסיונותיו לתפוס את רודולפו ויצא במרוצה מטורפת לכיוון הצד השני של הגינה, כשרודולפו רוכב על גבו כפרש על גב הסוס.

הריצה המטורפת הלוך ושוב מצד אחד של הגינה לצידה השני נמשכה זמן ארוך כנצח. רודולפו הצליח בקושי רב לאחוז בצווארו של מיצי ולהישאר רכוב על גבו, אך לא הצליח לעשות שום דבר מעבר לכך. מיצי לא נראה כמתעייף מריצתו המטורפת, ורק זעמו הלך וגבר ומבטי השנאה ששלח לעבר הילדים ששיחקו בגינה הפכו מפחידים יותר ויותר, עד שרוב הילדים עזבו את הגינה ורצו לשחק במקום אחר.

לפתע עצר מיצי והחל לרחרח בהתלהבות. הוא זיהה את ריחו של בעליו, שיצא באותו זמן לטיול קצר עם רותם וירדן. מיצי זינק לגובה ופתח במרוצה נלהבת לכיוון ממנו בא הריח. רודולפו הצליח בקושי להחזיק מעמד בצעדים הראשונים, אך עד מהרה נאלץ להרפות מאחיזתו ונפל ארצה, כשגינדוף בידו. מיצי לא שם לב אליו כלל. הוא מיהר אל אדוניו, וכשראה את שתי הילדות לידו, וכן את סר דורין (שרץ והצטרף אליהן מיד כשקפץ סר רודולפו על גבו של מיצי) גבר זעמו עד טירוף, והוא זינק בנביחות עזות על הילדים. דורין, רותם וירדן שלפו את כלי נשקם והתכוננו להגן על עצמם. רודולפו הגיע במרוצה בעקבות מיצי.

אבל מי שהפתיע את כולם היה מר אבוסי. כשראה את כלבו מגיע בריצה מטורפת ומתנפל על הבנות הבין שתלונותיהם של הורי הילדים היו צודקות, וקלט איזה כלב מרושע גידל בביתו. הוא זינק על מיצי בצעקות רמות, והחל להכות בכל חלקי גופו. מיצי, המטורף מזעם, קפץ על בעליו והחל לרדוף אחריו ברחבי הגינה. ואילולא הגיעו באותו רגע הקוסם מרלון, מלווה במפקח לוי ושני שוטרים, והשתלטו על הכלב המשתולל, מי יודע מה היה עולה בגורלו של מר אבוסי.

כך תמה פרשת מלחמתו של סר רודולפו בכלב הדוברמן האכזר מיצי. מיצי סולק מרמת אילן ולא שב עוד אליה, ומר אבוסי אימץ במקומו חתול קטן וקרא לו 'סופרמן'. אותו לילה, כשישבו שלושת האבירים – רודולפו, דורין ואבלין, למרגלות אחד העצים, שאל סר רודולפו:

"ומה עם כל הסיכויים ?"

"הוא לא הופיע", השיב סר אבלין, "ודאי שמע שאני שומר עליכם ונתקף פחד".

"והוא צדק", העיר סר דורין, "כמו שזה נראה, אם היה יוצא ממחבואו מיצי היה טורף גם אותו".

והשלושה פרצו בצחוק והריעו לרודולפו, ולניצחונם המשותף על עוד אויב אכזר.

 

פרק אחד-עשר

כיצד פתר סר רודולפו את תעלומת המכשפה הצולעת, ואיך התכבד בקערה של מרק ירקות

 

בין המרכז המסחרי ורחוב אורנים, בסמטה צרה המקבילה לכביש הראשי, שוכן רחוב התומר. רחוב קטן הוא, ונחבא אל הכלים. בתיו קטנים ונמוכים , והוא מרוצף באבנים אדומות ואפורות, כמין פסיפס. תושבי רמת-אילן אוהבים לטייל ברחוב הקטן, להריח את עצי הלימון הצומחים בשולי הכביש, ולהגיע בסופו אל הקונדיטוריה המפורסמת של חגית, שעוגותיה הריחניות חביבות במיוחד על אביר מסוים (המוכר היטב לקוראי סיפור זה), אחותו וחבריו.

והנה, דווקא ברחוב שליו זה בחרה להשתכן המכשפה הצולעת.

בנקודה זו חובה עלי לציין, שמעולם לא הצהירה הגברת בה ידובר על עצמה כעל מכשפה. אכן, לו הטריח הקורא את עצמו והגיע לדלת ביתה שברחוב התומר, לא היה מוצא שם את הכיתוב 'כאן גרה מכשפה צולעת'. למעשה, היה מוצא שם שלט עדין בצבע חום עליו נכתב 'גברת רבקה רביצקי, עורכת-דין'. גברת רביצקי השתכנה לא מזמן בבית הקטן שברחוב התומר, והתכוונה, כל אמרה, לפרוש מעבודתה כעורכת-דין ולגדל עגבניות בגינה הקטנה שבחצר. היא הייתה אישה קטנת-קומה , ששערה מאפיר, וצליעה קלה ניכרת בהילוכה עקב תאונה שקרתה לה לפני זמן רב, כשהייתה עדיין תלמידת בית-ספר.

למרות כל זאת כינו אותה הילדים 'המכשפה הצולעת', ופחדו ממנה כמפני השטן עצמו. הסיבה לפחדם היו הרעשים המשונים שהיו בוקעים מביתה יום יום, מן השעה שש בערב ועד לאחר חצות הלילה. קשה לתאר את הרעשים הללו, ואם יש מי מקוראי שסבור כי התיאור שאביא מיד אינו מספיק, מוזמן הוא לבוא לרחוב התומר ולהקשיב בעצמו, ואולי יציע לי אחר-כך תיאור טוב יותר.

כל יום, בשעה שש בערב בדיוק, הייתה נשמעת חריקה עזה מן הקומה הראשונה שבביתה של המכשפה. אחר-כך נשמעה יללה מוזרה, עולה ויורדת ועצובה להחריד. יללה זו היוותה את האות לפתיחתו של קונצרט של צעקות, צווחות וקרקושים מתכתיים שנמשך שעות ארוכות. אולי תוכל, הקורא, לתאר לעצמך רעש זה אם תדמיין את כל הכלים שבמטבח כשהם מכים בבת-אחת זה בזה – הסירים, הכפות, המחבתות, ובה בעת פוצחת להקה שלמה של חתולי רחוב ביללה קורעת לב. קיצורו של דבר, לא היה זה רעש נעים במיוחד.

"אני בטוח שהיא מגדלת שם רוחות", אמר רודולפו.

רותם לא הסכימה. "רוחות מתגלות רק בחצות הלילה", ענתה, "כולם יודעים את זה. והקולות אצל המכשפה מתחילים בשעה שש בערב. אני חושבת שהיא רוצחת שם מישהו".

"כל יום ?", הקשה סר דורין, "מהר מאד היו נגמרים לה האנשים".

מועצת המלחמה נערכה על מרפסת ביתו של סר רודולפו. נכחו בה שלושת האבירים – רודולפו, דורין ואבלין, הנסיכה ירדן, רותם והקוסם מרלון. "אולי היא סתם אישה רגילה", הציע מרלון.

"אז מה פשר הקולות ?", שאלה ירדן.

לשאלה זו לא הייתה למרלון תשובה, והשישה שקעו בשתיקה רווית הרהורים. בינתיים החלו ערפילי הערב להתאסף מעל גגות רמת-אילן. רוח קלה של ראשית הקיץ נשבה בענפי העצים, והשעון בחדרה של רותם צלצל לכבודה של השעה שש בערב. כמעט מיד החלו הרעשים מביתה של הגברת רביצקי.

"אני לא יכול לסבול את זה", קרא רודולפו וסתם את אזניו, "אני חייב לגלות מה היא עושה שם !".

"מה תעשה ?", שאל מרלון.

"אנחנו חייבים לחדור לבית שלה ולראות מה קורה שם", החליט רודולפו. "יש חלון פרוץ בקומה השניה של הבית. אני אכנס דרכו ואתם תשמרו. נעשה את זה מחר בשש, אחרי שהרעש יתחיל".

שום דבר שאמרו חבריו לא הצליח להזיז את רודולפו מתכניתו, וכך, מעט לפני השעה שש בערב ביום המחרת, הקיפה קבוצה קטנה של ידידים, מבוהלים אך נחושים, את ביתה של הגברת רבקה רביצקי. בחמישה לשש לחשה נועם לסר דורין, "המכשפה נכנסה לבית". דורין מיהר להעביר את הידיעה לרותם ורודולפו, שניצבו מתחת לחלון השבור שבקומה השניה.

"טוב", אמר רודולפו. "זכרו, אם לא אצא תוך שעה וחצי קראו למשטרה. לנועם יש שעון הפעם".

בשש בדיוק התחיל הרעש הנורא. רודולפו נעמד על כתפיה של רותם, התכופף ולחש באזנה את קריאת הקרב:

"אם תרצה המכשפה אותי לבשל,

אני אלחם בה ולא אכשל".

הוא הניף חבל שהוכן מראש, לולאה בקצהו. תפס בעזרתו את המרזב שבגג הבית, וטיפס בזריזות אל החלון שבקומה השניה. הפתח בחלון היה קטן מכדי להכניס פורץ מבוגר, אבל רודולפו היה קטן וזריז, ונדחק פנימה ללא מאמץ.

הוא מצא עצמו בחדר קטן ועלוב למראה בקומה השניה, שהיה בבירור חדר אורחים. היו בו ספה ישנה בצבע אפור, שולחן וכיסא בלויים ושרוטים, ומכשיר טלוויזיה קטן. רצפתו של החדר הייתה מכוסה כמעט כולה בספרים, ישנים וחדשים כאחד, ומרביתם פתוחים. רודולפו ראה בתדהמה שכמעט כל הספרים עסקו בבישול, ואלה שלא עסקו בכך הציגו מיני נוסחאות משונות וסמלים שלא ראה מעולם. בישול וכישוף, החליט רודולפו, וידו נגעה בחשש בניצבה של גינדוף.

הרעש, שהיה בלתי-נסבל גם ברחוב, הפך כאן לאיום ממשי על חוש השמיעה. רודולפו פקק את אזניו בפיסות צמר-גפן שהכין מראש ויצא מן החדר. בגרם המדרגות שירד אל הקומה הראשונה גבר הרעש עוד יותר. רודולפו רץ במורד המדרגות והסתתר מאחרי כורסה שעמדה בסלון. בחשש הציץ החוצה, ולא הצליח למנוע מקריאת הפתעה להימלט מבין שפתיו. הקומה התחתונה בביתה של הגברת רביצקי הייתה מלאה לחלוטין במה שנראה כמכונה אחת גדולה, המורכבת מעשרות חלקים, חוגות ומנופים, שהסתובבו, חרקו והתנגשו במהומה נוראה. נורות צבעוניות נדלקו וכבו בחוסר סדר. מגירות קפצו ממקומן וחזרו אליו, משמיעות חריקות עזות. ובתוך כל המהומה נעה דמותה הצנומה של רבקה רביצקי, בחלוק לבן מהוה וכובע טבחים ענק. היא סובבה חוגה פה, הכתה במתג שם, ובנקודה מסוימת אף בעטה בחלק מתכת מוזר שבלט מאחד הקירות. אחר תפסה את רגלה בשתי ידיה ופצחה בסדרה של קללות. המראה היה כה מגוחך עד שרודולפו לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק רם. לפתע חרקה המכונה חריקה אחרונה, איומה ומפחידה במיוחד, ופסקה מלנוע. רק צחוקו של רודולפו נשמע עתה בחדר. המכשפה הסתובבה והתבוננה בו.

"מי אתה ומה אתה עושה כאן ?" שאלה בחומרה.

"אני סר רודולפו", אמר סר רודולפו, "האביר מרמת אילן. נשבעתי להגן על ילדי רמת-אילן מכל צרה ופגע, וזו הסיבה שאני כאן. הרעשים מהבית שלך מפחידים את כולנו ועלי לברר מה בדיוק את עושה כאן ואם זה מסוכן".

הגברת רביצקי גירדה בראשה בחוסר סבלנות. "למה אתה לא עונה ?", צעקה בקול רם, ואז, בהבעה מופתעת, תפסה את ראשה בשתי ידיה. "רק רגע", אמרה, והוציאה מאזניה זוג פקקים ענקיים. "אני מצטערת", המשיכה, "הרעש פה כל-כך נורא עד שחייבים להגן על האוזניים. מי אמרת שאתה ?"

"אני סר רודולפו", חזר סר רודולפו, "האביר מרמת-אילן".

"לכבוד הוא לי", אמרה הגברת רביצקי, "שמעתי עליך רבות. אבל למה אתה כאן ? האם אני מסכנת את ילדי רמת-אילן ?"

"קוראים לך המכשפה הצולעת", השיב רודולפו ושלף את חרבו, "ואני כאן כדי לברר מה את עושה עם המכונה הזאת, והאם היא מסכנת את ילדי רמת-אילן".

"לא יפה לצחוק על אישה זקנה וצולעת", נפגעה הגברת רביצקי, "וחוץ מזה, אם הייתי רוצה לבשל אותך, הייתי עושה את זה כבר".

"לא נכון", מחה רודולפו, "את פוחדת מהחרב גינדוף".

הגברת רביצקי חשבה רגע, ואז ניגשה לברז שניצב במרכז החדר ורחצה את ידיה ופניה ברעש גדול.

"אתה רואה", אמרה, "אם הייתי מכשפה הייתי נמסה במגע עם מים. עכשיו אתה מאמין לי ?"

רודולפו לא יכול היה להתווכח עם הוכחה חותכת שכזו. "כן", אמר, "אבל אני עדיין לא מבין מה את עושה עם המכונה הענקית הזאת, ולמה היא עושה כל-כך הרבה רעש. כולם ברמת-אילן מדברים על זה".

"המכונה הקטנה שלי ?", התפלאה רבקה רביצקי, "אתה ודאי מבין, אני כימאית".

"חשבתי שאת עורכת-דין", אמר רודולפו.

"כן, אבל כתחביב אני כימאית. אני מנסה לבנות מכונה שתייצר באופן אוטומטי מרק ירקות. אני רוצה לייצר את מרק הירקות הטוב ביותר שיוצר אי-פעם".

המכונה התעוררה שוב לחיים, והגברת רביצקי מיהרה לתחוב את האטמים לתוך אוזניה, וסימנה לרודולפו שיתקרב. עכשיו, כשידע במה המדובר, יכול היה להבחין בחלקיה השונים של המכונה ברמזים לתפקידה המיוחד. חלק אחד עסק בהרתחת מים. חלק אחר קילף וחתך גזרים. מחלק אחד של המכונה נדף ריח חריף של בצל, וכשהתקרב אליו רודולפו עלו דמעות בעיניו. לאט לאט התגבר הרעש עד שהגיע לשיא חסר תקדים, ואז, במפתיע, נפסק.

הגברת רביצקי ניגשה לפתח מעוגל באחת מפינות החדר והוציאה מתוכו קערה מהבילה של מרק.

"אם אתה כבר כאן", אמרה, "למה שלא תשב ותתכבד ?"

סר רודולפו התישב במקום שהציעה לו וטעם מן המרק. "יותר מדי מלח", התלונן, "אימא שלי עושה את זה יותר טוב".

"שוב החור של המלח גדול מדי", התרגזה גברת רביצקי, "אף פעם אני לא אצליח להכין מרק מושלם". והיא קברה את פניה בכפות ידיה בייאוש.

"אל תבכי, גברת רביצקי", אמר רודולפו, "יש לי שתי הצעות שיכולות לעזור לך".

"מהן ההצעות ?", שאלה הגברת רביצקי והצליחה, במאמץ, לחייך.

"הראשונה היא שתרשי לידידי הקוסם מרלון לבדוק את המכונה שלך", אמר רודולפו, "הוא קוסם לכן הוא בטח יודע לתקן מכונות". הוא לא חיכה לתשובה, אלא ניגש לדלת ופתח אותה. "מרלון !", קרא, "בוא תיכנס".

הקוסם מרלון נכנס בריצה, כשגלימתו הארוכה מתנופפת מאחריו. כששמע את סיפורו של רודולפו הפשיל את שרווליו והחל מפשפש במרץ בקרבי המכונה הענקית, כשהוא מהמהם לעצמו. מדי פעם היה מוציא את ראשו מאחד מחרכי המכונה ואומר משהו כמו "מחוכם מאד… הממ… בדיוק מה שחשבתי… בצל זה דבר מסריח". לבסוף ניתק עצמו מן המכונה וחזר אל רודולפו ואל הגברת רביצקי.

"מכונה מעניינת מאד", אמר, "אבל היא מפזרת יותר מדי מלח". הגברת רביצקי כמעט פרצה בבכי. "וחוץ מזה", הוסיף מרלון, "החלקים השונים זקוקים לשימון. קצת שמן מכונות והרעש יעלם".

"תודה", אמרה הגברת רביצקי, "וההצעה השניה ?"

"אימא שלי אומרת שהכי קשה לייצר גלידת וניל", הסביר רודולפו, "אני מציע לך לעבור לגלידת וניל. הילדים בשכונה ישמחו לעזור לך לטעום".

וכך אכן קרה. הקוסם מרלון שימן את גלגלי המכונה, והגברת רביצקי הסבה אותה לייצור גלידת וניל. כל יום, אם תעבור בשכונת רמת-אילן בסביבות השעה שש בערב, תוכל לראות תור ארוך של ילדים משתרך לפני דלתה של הגברת רביצקי, כדי לעזור לה בפיתוח המתכון הסודי לגלידת הוניל הטובה בעולם.

"אתה מבין", אמר לי פעם רודולפו, ובלע כפית גדולה של גלידה, "אני חושב שהיא באמת מכשפה. אבל מכשפה שמייצרת גלידת וניל לא יכולה להיות לגמרי רעה", והוא פרץ בצחוק גדול וכיבד אותי בכפית גלידה.

 

פרק שנים-עשר

כיצד לחם סר רודולפו בשורת בלונים מעופפים, ואיך נכח במסיבה מיוחדת במינה

 

לאחר הדברים האלה החליטה הנסיכה ירדן לערוך מסיבה לכבוד סר רודולופו, כדי לציין את כל מעשיו ועלילותיו בהגנה על ילדי רמת-אילן. היא קראה לרותם והתייעצה אתה ארוכות. גם נועם, הקוסם מרלון, וסר אבלין הובאו בסוד הענין, ויחד רקמו החמישה תכנית מעניינת.

כך קרה שיום קיץ אחד, שעה שסר רודולפו והקוסם מרלון טיילו להנאתם בגינה הציבורית, צנחה לפתע חרב מצמרת אחד העצים וננעצה באדמה סמוך לרגליו של רודולפו. "מי עשה את זה ?", קרא רודולפו ושלף את גינדוף.

"חכה, רודולפו", קרא מרלון, "משהו כתוב על החרב". הוא התקרב אל החרב וקרא את הכתוב. "סר רודולפו", נאמר שם, "אתה פחדן ולא תוכל להתמודד עם אגודת היד השחורה". מרלון הביט ברודולפו. "מה זאת 'אגודת היד השחורה' ?", שאל.

"לא יודע", ענה רודולפו, "אף פעם לא שמעתי עליהם. אולי הם מפחדים להתרחץ". הוא אחז בענף נמוך וטיפס בזריזות אל צמרת העץ.

"החרב הייתה תלויה פה", צעק כלפי מטה, כשהוא מחזיק בחבל שהשתלשל מאחד הענפים. "החבל השתחרר כשדרכת על ערמת העלים שליד העץ".

"זה מזכיר את המלכודות שהכנו פעם לחבורת הפראים", אמר מרלון, "בכל מקרה, נצטרך להיזהר מאד".

"אל תדאג", אמר רודולפו באומץ, והחליק למטה מצמרת העץ.

"את היד השחורה אנחנו נשטוף,

גם אם נאלץ את חרבותינו לשלוף !".

"הבט", קרא מרלון לפתע, "למעלה !".

ואכן, מעל לעץ תלוי היה בלון ענק, ועליו הכתובת "סר רודולפו פחדן" באותיות מודגשות בצבע אדום. זה כבר היה יותר מדי עבור רודולפו. בתנועה חדה שלף את גינדוף מחגורתו והטיל אותה בבלון המעליב. החרב שרקה באוויר במעופה ופגעה בבלון, שהתפוצץ בקול נפץ עז.

"ראה, מרלון", אמר רודולפו בהפתעה, "משהו היה בתוך הבלון".

שני החברים התקרבו אל החפץ שנפל מן הבלון והתבוננו בו בקפידה. הייתה זו אבן קטנה, שסביבה לופף פתק נייר הקשור בחבל. רודולפו נטל את האבן בידו, התיר את הקשר ופתח את הנייר. "פגוש אותנו ליד העץ של האביר השחור", הקריא מרלון, "החתימה היא ציור של כף יד שחורה".

רודולפו התכופף והרים את גינדוף מן המקום שבו נפלה. "למה אנחנו מחכים", קרא, "קדימה !". והשניים יצאו במרוצה לכיוון העץ סביבו נערך פעם הקרב עם האביר השחור.

כשהגיעו גיבורינו אל העץ חיכתה להם אכזבה. איש לא ניצב ליד העץ. איש לא הסתתר בין הענפים. המקום כולו נראה נטוש. אפילו במתקני השעשועים הסמוכים לא שיחק אף ילד.

"אני חושב שרימו אותנו", אמר מרלון.

"הבט למעלה !", קרא רודולפו. ואכן, מעל העץ, רחוק בשמיים הכחולים, תלוי היה בלון כתום וגדול.

"כתוב עליו 'רודולפו פחדן'", אמר מרלון.

רודולפו התרגז. "זוז מהדרך !", צעק. הוא פסע שלושה צעדים לאחור, הניף את חרבו והשליך אותה בכוח לעבר הבלון. הבלון התפוצץ.

רודולפו התכופף והרים משהו מן האדמה. "זה נפל מהבלון בזמן שהתפוצץ", הסביר, "לא נמאס להם לעשות כל הזמן את אותו הדבר ?".

"בוא אל יער הצללים", הקריא מרלון, "זה שוב חתום על-ידי היד השחורה".

"מעניין איך הם מכירים את כל המקומות האלה", התפלא רודולפו, "נלך. אני בטוח שמחכה לנו שם עוד בלון".

ואכן, כשהגיעו אל יער הצללים מצאו שם עוד בלון, גדול וגבוה מן הקודמים. הכתובת 'רודולפו פחדן' שוב הופיעה על פניו.

"הוא תלוי גבוה מדי הפעם", אמר מרלון, "לא תוכל לפגוע בו עם גינדוף".

"אולי תוכל אתה להוריד אותו עם איזה קסם ?", שאל רודולפו.

מרלון שקע לרגע במחשבות. אחר הרים את מקל ההליכה שלו ואמר, "אתה יודע מה, אולי באמת אני יכול". הוא הראה את המקל לרודולפו, שראה בתדהמה כי בתחתיתו הותקן אקדח חיצים קטן. מרלון עצם עין אחת, כיוון ומלמל את מילות הקסם:

"אברא סוק, אברא בוק,

עשה שאפגע בו בדיוק"

הבלון התפוצץ בקול נפץ עז.

"בשביל מה היית צריך את מלות הקסם ?", תהה רודולפו, "בסך הכל ירית בו באקדח".

"זה היה קסם של דיוק", הסביר מרלון, "בדרך כלל אני לא יכול לפגוע באבטיח ממרחק של חמישה צעדים".

רודולפו עצם את עיניו וניסה לדמיין את מרלון יורה באבטיח. "מה האבטיח עשה לך", תהה, "למה היית צריך לירות בו ?"

"לא חשוב", נאנח מרלון, "בוא נראה מה כתוב בפתק הפעם".

הפתק היה קצר יותר הפעם. "בביוב המסריח", נאמר בו, "במסתור של חבורת הפראים".

"מי כותב את כל הפתקים האלה ?", זעם רודולפו, "הייתי מנחש שזאת נועם, אבל היא לא הייתה מעזה להיכנס לביוב".

"אולי זו נועה", הציע מרלון, "זאת שהייתה בר האכזר".

"אולי", הסכים רודולפו, "אבל בכל מקרה אנחנו חייבים להמשיך. אני לא יכול להרשות שמישהו יכתוב 'רודולפו פחדן' בכל העיר ולא ייענש".

"ועוד יותר גרוע, לא יתרחץ", העיר מרלון.

הקיץ היה עתה בשיאו, וזיעה ניגרה ממצחם של גיבורינו כשהגיעו אל פתח מנהרת הביוב. "חפש את הבלון", פקד רודולפו, "הוא לא יכול להיות בתוך הביוב, כי אז אף אחד לא יראה אותו". ואכן, לאחר חיפוש קצר מצאו את הבלון, שהיה קשור למרפסת אחד הבתים. מרלון כיוון בקפידה, אמר את מלות הקסם, וירה את חצו. הפתק הפעם אמר – "בבית של המכשפה הצולעת, תמצא את היד השחורה".

רודולפו נאנח, והתיישב על אחד הספסלים. "עד מתי ניתן להם להוליך אותנו במעגלים ?", שאל.

"אל תתייאש", ענה מרלון, "אני בטוח שזה לא יימשך עוד זמן רב". הוא הניח את ידו על כתפו של רודולפו ומשך אותו מן הספסל. "בוא. המכשפה ודאי תשמח לכבד אותך בכדור גלידה".

אולם משהגיעו לביתה של המכשפה, נשתכחה הגלידה מלבו של רודולפו. שלט ענק "רודולפו פחדן" נתלה מעל גג הבית, כשהוא קשור לארבעה בלונים.

"אברא סוק, אברא בוק,

עשה שאפגע בו בדיוק"

אמר מרלון והחטיא את הבלון הראשון.

"נמאס לי !", התרגז רודולפו. הוא אחז במרזב וטיפס בזריזות אל גג הבית, שם עמד ודקר את הבלונים בחרבו. אחד אחד התפוצצו הבלונים, ומכל אחד מהם נפלה אבן קטנה. השלט צנח ארצה, ומרלון קיפל אותו והכניסו לכיסו. "ראיות בשביל המשטרה", הסביר. רודולפו אסף בינתיים את הפתקים שנפלו מתוך הבלונים.

"כתוב בהם – גש בבקשה לבקר בבית של ירדן", אמר מרלון, "גש מהר או שאת הנסיכה תסכן".

"חוצפה !", קרא רודולפו, "לא רק שהם חטפו את הנסיכה, הם גם מעזים לדבר בחרוזים !". והשניים  פתחו בריצה לכיוון ביתה של ירדן.

"אולי נעצור בדרך ונזעיק את שאר החברים ?", שאל מרלון תוך התנשפות (הריצה המהירה, כשגלימתו הכבדה מונחת על כתפיו ומקל ההליכה בידו, החלה להקשות עליו). "לא, אין זמן", השיב רודולפו, "הנסיכה בסכנה. היא לא רגילה להיות ליד אנשים שאינם נוהגים להתרחץ".

כשהגיעו אל ביתה של הנסיכה גברה תחושת הסכנה. הבית היה שקט וחשוך. רודולפו טיפס במדרגות במהירות ודפק על הדלת. שום תשובה לא באה. הוא דפק שוב וצלצל בפעמון. משלא באה תשובה ניסה את הידית. להפתעתו נפתחה הדלת והוא פסע פנימה אל תוך הסלון האפל והדומם. רודולפו נשם עמוקות ופסע עוד צעד, חרבו שלופה בידו.

לפתע נדלקו האורות, ומכל פינה בחדר יצאו חבריו של רודולפו והריעו לו. החדר היה מכוסה בבלונים עליהם נכתב "רודולפו גיבור", והנסיכה ירדן ניגשה וכיסתה את ראשו בזר פרחים גדול.

"ממש סידרתם אותי", אמר רודולפו ופנה למרלון, שנכנס זה עתה לחדר, "גם אתה היית שותף לזה ? לא חשוב, הגיע הזמן לחגוג !".

והחגיגה החלה. הייתה זו מסיבה מיוחדת במינה. הגיעו אליה כל חבריו של רודולפו מהרפתקותיו השונות סר דורין, הנסיכה ירדן, רותם, נועם, סר אבלין (שבא מחופש שוב לאביר השחור), ואפילו נועה והמפקח לוי ממטה המשטרה. כולם שרו, צחקו ורקדו, ואכלו מן העוגיות המשובחות שהכינה אמו של רועי (סליחה, רודולפו) ומגלידת הוניל הנפלאה שהביאה הגברת רבקה רביצקי, שחבשה לראשה כובע מכשפים ענק. רק מר דניאלי, ידידו של רודולפו מספרית המתנ"ס שבקראון, לא הגיע למסיבה. "כנראה שהוא חולה", אמר הקוסם מרלון, "אין דבר. עוד היום אבקר אצלו ואביא לו כמה מן העוגיות", והוא נשען לאחור בכיסאו ופרץ בצחוק גדול.

ומה עוד ?

אה, כן.

גם אני הייתי שם, ושרתי ורקדתי,

וכשתמה המסיבה את הסיפור רשמתי.

 

 אחרית דבר

כיצד עזב סר רודולפו את רמת אילן, ואיך הבטיח לשוב אם יידרש

 

"אבא", שאל סר רודולפו יום אחד, שעה שהיה ישוב על מיטתו ועסוק בבחירת דמויות הגיבורים שישכבו עמו לישון, "האם האבירים למדו בבית-הספר ?"

"לא", עניתי, "רובם לא למדו. לא היו אז בתי-ספר כמו שיש לנו, ורק מעטים יכלו ללכת אליהם. גם אלה שהלכו לבית-הספר לא למדו כל כך הרבה דברים כמו שלומדים היום".

"ואם הם היו חיים היום ?", הקשה רודולפו.

"איני יודע אם היו הולכים לבית-הספר", עניתי, "אחרי הכל, אסור להכניס נשק לבית-הספר. ומה יעשו עם החרבות ?"

"זה מה שחשבתי", אמר רודולפו בכובד ראש. "לא אוכל ללכת לכיתה א' בתור סר רודולפו".

"לא", הסכמתי, "לכיתה א' תצטרך ללכת בתור רועי".

רודולפו אחז בידו את גינדוף, ושיחק בה מבלי משים בעודו חושב. "אתה יודע", אמר לבסוף, "נדמה לי שהגיע הזמן שסר רודולפו יעזוב את רמת-אילן, ורועי יחזור".

"ומה אם תופיע סכנה חדשה לילדי רמת-אילן ?"

"טוב", ענה, "הוא אף פעם לא יהיה רחוק באמת. אני אתלה את גינדוף כאן, ליד המיטה, ותמיד אוכל לקחת אותה שוב. סר רודולפו יוכל תמיד לחזור".

"זו מחשבה יפה", עניתי וחיבקתי אותו.

"טוב, טוב", דחף אותי מעליו, "עכשיו לך. אני רוצה כבר לישון".

כך עזבתי אותו, יושב על המיטה. ומי שהיה מביט לתוך עיניו אותו רגע, היה רואה את כל יופיו של העולם.