העכבר שטיפס על צלע ההר

יום אחד קם העכבר משנתו
וגילה שהשתבשה עליו דעתו –
במקום קיץ, הוא חשב שסתיו
במקום מחר הוא חשב שעכשיו

הוא גמגם ומלמל
אבל לא התבלבל,
מיהר וקרא לציפור רחל.
רחל, בתורה, גם היא נבהלה,
מיהרה וקראה לליה הילדה.

'העכבר חולה, הוא גם קצת משוגע',
צפצפה רחל כמו צפירת אזעקה.
'המצב חמור, אולי כבר מאוחר –
הוא אפילו שכח ששמו נבוכדנצאר…'

העכבר לא ידע מה לפני, מה אחור,
הוא המשיך ופטפט לו ללא מעצור –
'רחל יקרה, אומר זאת עכשיו –
את זוהרת היום, ממקור עד זנב.
ליבך כה רחב, כנפייך קלות,
מה ארחיב ואומר – את רבת מעלות!'

וליה הבינה – חייבים לעזור,
מי שמע על עכבר שאוהב כך ציפור?

היא עמדה במקום, היא פסעה לצדדים,
חיפשה פתרונות בין דפי הספרים,
מה עושים עם עכבר שבגדו בו חושיו?
כבר אינו מזהה מי עומד לצדדיו

העכבר, בינתיים, כמו אביר אמתי,
במחט איים על אויב דמיוני.
'עמוד! בן בלייעל! שפל ונבל!
עד חורמה אלחם, בלי אבל וחבל!
את אוזניך אקצוץ! באפך אחבל!
כי פגעת, אכזר, בכבודה של רחל!'
עוד רגע עמד, מקלל ומגדף,
ובמשנהו נפל במקומו, מתעלף…

רחל נבהלה, אובדת עצות,
אמרי נא לי ליה – מה יש לעשות?

'הנה הוא הספר', אז ליה קראה,
'לכל משבר ואסון יש בו איזה עצה!'
רחל הסתכלה, וממש נבהלה –
הדפים לבנים, אולי גם ליה חולה…

'ששש…', אמרה ליה, 'אל תאמרי לגדולים,
הוא כתוב באותיות שרק ילדים רואים!
זהו ספר הפתרונות לכל עת ודבר,
ראי, יש כאן פרק – מה עושים כשעכבר…'

היא עברה עוד עמוד, וקראה בקול רם
'דברים לעשות כשעכבר לא נרדם…'
'לא, לא', צעקה הציפור, כבר צרודה,
'העכבר התעלף! הוא מצוי בצרה!'
'אם עכבר התעלף, ועוד לא מאוחר'
קראה ליה, 'יש לטפס על צלע ההר!'

'איזה הר?' שאלה אז רחל,
'אנחנו ברמת גן, לא במורדות הכרמל'
'אל דאגה', ענתה ליה, 'סמוך לפארק הירקון
קיימת גבעה – גבעת נפוליאון!
עליה נטפס, נלחש לחש מיוחד –
העכבר אז יבריא כבר ברגע אחד!'

לרחל, יש לומר, עוד היו קצת ספקות,
אבל ליה מיהרה לארוז קופסאות
'לפיקניק', הסבירה, 'על צלע ההר,
צריך כבר לצאת, עוד מעט מאוחר'.

ומה עשה אותו זמן נבוכדנצאר העכבר?
הוא שכב מעולף, לפעמים קצת נחר

***

כך בלב רמת גן, ליד פארק הירקון,
התחיל הטיפוס על גבעת נפוליאון.
היו שם ציפור, וילדה, ועכבר,
ועוד שלל חברים, מכרים משכבר –
עכברים, ציפורים, כולם באו מיד,
יש אומרים שראו שם גם כלב אחד.

הם טיפסו בדממה, בשורה ארוכה,
את העכבר, מעולף, נשאו באלונקה.
התקדמו כך לאט, בדרכי עקלתון,
מתפזרים בחשש מכל רחש או שאון,
הם עברו מכשולים, ענפים וגם חול,
ערימות של חצץ, עיתוני יום אתמול,
ויש מי שראה גם עטיפה של סבון,
שאי מי השאיר שם, בשגגה או זדון.

כך טיפסו וטיפסו הם, שעה ארוכה,
עד שרחל, לפנים, פתאום נעצרה –
'הצילו, התפזרו, מלטו נפשותיכם!
האויב מלפנים! הוא לא ירחם!
מחייך כמו סכין! חרישי כמו ענן!
מתגנב! אכזרי! הצילו! זה תן!'

הציפורים אז המריאו אל תוך השקיעה,
הכלב נבח ופתח במרוצה.
העכברים נבהלו, הצידה התפזרה,
ורק ליה נותרה שם, עומדת לבדה.
היא עמדה שם לבד, כמו זקיף על משמר,
לשמור על שנתו של ידידה העכבר.
ומתוך ערפילים, לא נותר לה עוד זמן!
הצטיירה והלכה לה דמותו של התן!

הוא היה תן ענק, גבוה כמו הר,
עם שיניים חדות ומצח אכזר,
'הוא גדול כמו ספינה', צפצפה אז רחל,
'חייבים לברוח, רק לא להאכל!'
אבל ליה עמדה, חזקה כמו מבצר,
'שום תן לא יאכל את העכבר נבוכדנצאר!'
והתן, שעמד שם, ענק להחריד,
פתח את פיו ובמקום רעם מפחיד,
יצא לו קול דק, קצת כמו של שרקן,
(ליה חשבה שהוא נשמע מצונן)
'שלום', הוא אמר, 'אני קטן'.

רחל צחקה עד שאיבדה שליטה על כנפיה,
היא נראתה כמו כדור – מה ראשה, מה רגליה?
'אתה לא קטן', צפצפה, 'אתה מפלצת!'
(מזל שליה תפסה אותה, אחרת הייתה מתרסקת…)
התן נעלב, 'כבר כשנולדתי', הוא אמר,
'אמרו, הוא ענק, הוא מפחיד, והוא גם מכוער…
ומאז הם כולם קוראים לי 'קטן',
כי אני קצת עדין, לא צייד מיומן,
וכששמעתי שהעכבר נמצא בצרה,
באתי מיד להציע עזרה'.

'רבות נאמר וגם מסופר,
על ליה הקטנה וידידה העכבר,
איך שמרו על אוצרו של נבוכדנצאר הטוב,
והנחילו תבוסה לחתולי הרחוב,
איך הצילו מצרה את הציפור רחל,
וגייסו לעזרה את חברם הצל,
וגם עוד הרבה עלילות ושירים,
מספרים כאן בפארק בעלי החיים,
וכששמעתי שהעכבר נמצא בצרה,
באתי מיד להציע עזרה'.

'את זה כבר אמרת', ענתה ליה מיד,
'אבל אם כבר הגעת, ידיד מלומד,
אחוז בשיניך בקצה האלונקה,
ועזור לי, כי הברחת את שאר החבורה'.

כך קרה – התן, גדול כמו ספינה,
אחז בשיניו אלונקה זעירה,
וליה טיפסה ורכבה על גבו,
רחל התיישבה בזהירות על ראשו.
כך טיפסו במהירות אל ראש הגבעה,
העכבר רק ישן, לא הרגיש מאומה.
התנים הסתתרו כשראו את קטן,
חתולים התפזרו כשראו את התן,
ועל ראש הגבעה הונחה האלונקה,
על גבה נבוכדנצאר אחוז השינה,
הוא מלמל, התפתל, נע וזע בשנתו,
כמו נלחם באויב שאין לראותו.
'מהר', צפצפה אז רחל באימה,
'הוא הולך ודועך, מצבו בכי רע…'

וליה עמדה מעל ידידה העכבר,
ובידה ספר הפתרונות לכל עת ודבר,
'הנה', היא אמרה, 'מצאתי דבר מה,
זהו לחש נחש מרפא כל מכאוב ומחלה'
וכולם הצטופפו שם כדי להקשיב,
כשליה קראה מהדף המצהיב –

'עננים בשמיים,
שתו הרבה מים,
סיפרו עד שלוש,
הקישו בראש,
פזרו עננים,
קראו שני שירים,
הכריזו בקול –
ספרמדו, ספרמדול!
וגלו ברבים –
החולה, הוא החלים!
כי קראנו בקול את מילת הקסמים –
ספאדו, בפאדו, פראדולנים!'
(את המלה האחרונה צריך היה לצעוק,
בקול חזק, שיישמע למרחוק)

היא סיימה לדבר, וסגרה את ספרה,
ומיד העכבר אז קפץ לצידה,
עיניו בוערות, מקל בידיו,
הוא צעק, 'ליה, היזהרי, הוא יתקוף עכשיו!
אויב כה אכזר, ממש שטן!
עלייך אגן מזעמו של התן!'

'הוא לא אויב, הוא קטן', אז ליה אמרה
'הוא בכלל לא קטן – הוא גדול כמו טירה!'
אבל ליה רק קפצה משמחה לראותו,
היא צבטה את אוזניו, וחיבקה את ראשו,
ובעדינות, בלי לומר שום דבר,
הרגיעה הילדה את ידידה העכבר.

כך ירדו אז יחדיו מגבעת נפוליאון,
עם השמש, רגע לפני אור אחרון,
שיירה ארוכה, ובראשה, יש לזכור –
ילדה ועכבר, תן וציפור
(יש אומרים שראו שם גם כלב אחד,
אבל הוא נעלם, אולי קצת פחד)
ועל שאר הרפתקאותיהם של ליה הקטנה והעכבר נבודנצאר,
רבות עוד ייכתב, יסופר ויושר.