אף פעם לא מדברים על הדברים הגדולים, על מה אנחנו עושים כאן, על הגורמים ההופכים את חיינו לגיהינום, או לסוג החיים שראוי לחיותם. אף פעם לא מדברים על האמת ועל האגדה, על השקרים הקטנים שמקיפים כל משפט, על החוקים האמתיים של הקיום.
כשאנשים נפגשים, ואין זה משנה אם הם מכירים זה את זה או שהם זרים גמורים, הם לוחצים ידיים, מחייכים בנימוס, מחליפים הערות על האישה, על הילדים, מרכלים על מכרים משותפים או מנסים להסיק את קיומם של מכרים כאלה, מדברים על הצבא. אצלנו תמיד מדברים על הצבא. מזכירים את תקופת הלימודים. את מזג האוויר. הם נמנעים מנושאים מעוררי מחלוקת כמו פוליטיקה, דת ואמונה. אבל מעל לכל, אפילו אם הם נפגשים במסגרת של אנשים בעלי דעות משותפות, כמו הפגנה או כינוס מפלגתי, הם נמנעים מלדון על הנושאים הגדולים.
נניח שאתה פוגש אדם שאינך מכיר, בקרון רכבת, למשל. אתה תחייך, תלחץ ידיים, תשאל אותו לאן מועדות פניו ומה הוא עושה כאן, בקרון העושה את דרכו המקרקשת מתחנת בת-גלים שבחיפה לכיוון תל-אביב. יכול להיות שתתעניין בדברים אותם הוא עומד לעשות כשיגיע לשם. יכול להיות שתזהה מטרות משותפות. תנסה לקדם עניין עסקי. לעולם לא תספר לו איך החיים הופכים קשים יותר ככל שהם חולפים, למרות שבדיוק על כך חשבת ברגע שנפגשתם. לא תסביר שמאז ומתמיד החיים היו עבורך מעין אגם, שמימיו מתרחבים לפני עיניך בכל הכיוונים, אבל מאחורי גבך הם מתקשים והופכים לגושי קרח בלתי עביר. לא תספר שבשנים האחרונות אתה רואה איך גם המים שלפניך הולכים ומתקשים, איך גוש הקרח סוגר עליך עד שאינך עוד אלא אי של תנועה בלב השממה הלבנה האינסופית, וגם האי הזה הולך ומתכווץ, הולך ונסגר, הולך ונאטם…
מה יכולתי לומר לאחר פתיחה שכזו ? קיפלתי את העיתון שאחזתי בידי וסקרתי את פנים הקרון, מתעכב על הנוסעים במושבים הסמוכים ותוהה מה קלטו מכל הנאום ששמעתי כרגע, ומה יסיקו מן השיחה שעתידה ללא ספק לבוא בעקבותיו.
שבתי ומיקדתי את תשומת ליבי בשכני למושב. הפתיחה שלך, אמרתי, סותרת את עצמה בהתחשב בנסיבות.
הוא חייך, חושף שיניים צהובות מתחת לשפה עליונה רחבה שעליה חתימת שפם דק ומאפיר, והניד במרץ את ראשו הביצתי, הקרח למעט כתר מקליש של שיער שחור-אפרפר המקיף את צדעיו.
אינך מבין, אמר בחריפות, לא הבנת דבר מכל מה שאמרתי.
פרשתי את העיתון על ברכיי וניסיתי להתמקד באחת הכתבות, שתיארה את גורלה המר של שחקנית קולנוע מזדקנת שאינה יכולה עוד להשיג תפקידים ראשיים למול כוכביה הצעירים והנאים של הוליווד. כשרון משחק, סיכם הכתב, יכול לספק לשחקן ממין זכר קריירה מכובדת גם בגילאים מתקדמים, אבל לנשים אין הוא מקנה דבר מרגע הופעתו של הקמט הראשון.
אתה רואה, העיר שכני בחיוך רחב, כאילו לא נזף בי בחריפות זמן קצר קודם לכן, גם העיתונאי אינו מבין דבר. הנהר שמוביל את השחקן ממין זכר נסגר לא פחות מהר מזה שמוביל את הגברת. גם לו אין מציעים כבר תפקידים הכוללים סצינות אהבה למול הכוכבות הלוהטות של השעה. ההבדל הוא רק ביכולת שלה להבין את זה. הבעיה אינה בשחקנית או בשחקן. הבעיה היא בנהר. הבעיה היא בכוחות ששולטים בנהר. על זה צריך היה לכתוב.
הנהר שעליו אתה מדבר, הערתי, מורכב מתפיסות ואמונות לא פחות משהוא מורכב מנסיבות חיצוניות. השחקנית רוצה…
אני לא מדבר על רצון, קטע בחדות, אתה שוב מסרב להבין.
את המלים האחרונות השמיע בקול גבוה עד כדי כך שכמה מן הנוסעים בספסלים הסמוכים הפנו אלינו את מבטם בתערובת של סקרנות ותרעומת. שכני השתתק לרגע ושקע בניגוב משקפיו בקצה חולצתו, שכיסתה על כרס קטנה ומעוגלת של גיל העמידה. כששב לדבר היה קולו נמוך, כמעט על גבול הלחישה. מבעד לחלונות הקרון נשקפו בתיה הנמוכים, הרבועים, של בנימינה.
אני יודע שיש על הנהר שכבות של קרח מדומה. קרח שמקורו במבנה האישיות של כל אחד ובאילוצים שהחברה מטילה עלינו, כמו אישה וילדים, משרה ופרנסה. למעשה כל האילוצים הינם תוצאה של התניה חברתית. גם רצונות ושאיפות הם תוצאה של הדרך שבה החברה רואה אותנו. ניתן לומר, בעצם, שהחברה האנושית עושה כמיטב יכולתה להצר את הנהר ככל שאנו מזדקנים. אם תשליך מעליך את האילוצים שהמדינה, הסביבה החברתית וחשבון הבנק מטילים עליך, תראה שלאורך השנים הנהר האמתי כמעט ואינו מוצר. התנועה היחידה המצרה אותו באמת היא הפיזיקה של תהליך ההזדקנות, אבל היא מופיעה בשלבים מאוחרים בהרבה מן האילוצים האחרים. כל מטרתה של החברה האנושית, על כל מכשירי השליטה והכפייה שלה, היא לצמצם את הבחירה שעומדת בפניך, להגביל את הצמיחה שלך כאדם, לתחום את הפוטנציאל האישי שלך ולצמצם אותו בהדרגה כדי שישרת את מטרותיה שלה, ולא את שלך.
אבל אין לחברה עצמה מטרות, מחיתי. החברה האנושית היא בסך הכול אוסף של אנשים. קבוצות של אנשים בעלי מטרות משותפות, ארגונים של אנשים המעוניינים לשמור על אינטרס זהה, קיבוצים של אנשים בעלי אמונות משותפות, דעות משותפות, בעיות המצריכות פתרון משותף…
שטויות, הגיב. אלה הדברים שמלמדים אותך בבית-הספר. אם תחשוב על כך לרגע תראה שהחברה האנושית אינה מורכבת כלל מאנשים.
הרכבת המשיכה בדרכה ועצרה בפאתי חדרה, מחכה על מסילתה כדי לאפשר לרכבת משא לעבור. שכני מתח את רגליו הקצרות, הניח את ידיו על ערפו ועצם את עיניו. קולו קיבל עכשיו גוון אחר, עמוק יותר, כאילו יצא מאיזו מנהרה המוליכה אל מתחת למושב. החברה האנושית אינה מורכבת מאנשים, חזר. היא אינה משרתת אנשים, ואינה מודעת לרווחתם או לסבלם. חשוב מעט על ההיסטוריה. חשוב על כל הסבל וההרג, ותוכל אולי לתפוס את התמונה האמתית.
אותם גופים שאנו מכנים 'חברות' – המדינה, הקהילה הדתית, היישוב הקהילתי, אינן התקבצות של פרטים בודדים, אלא ישויות בעלות רצון משל עצמן. בתחילת התהוותה של החברה המודרנית היו אלה ישויות וירטואליות, שיכלו להתפרק ולהיות מורכבות מחדש בהתאם לנסיבות. היום, כפי שאבהיר מיד, המצב שונה.
הוא נשם עמוקות, חזהו עולה ויורד בתנועה מתונה, וידיו משחקות באבזם חגורתו. לא העזתי להפריע או להתערב בנאומו, והוא המשיך לדבר, מצחו מתקמט ומתרפה ועיניו עצומות עדיין, כמתוך טראנס או חלום.
כבר כשהתקבצו החקלאים הראשונים ליצור קהילה סגורה נוצר הפער בין צרכיו ורצונותיו של היחיד לאלה של החברה, שאמורה הייתה לייצג את הקבוצה כולה. כך, למשל, ניתן היה לדרוש מאחד מחברי הקהילה להיהרג כדי להגן על הרכוש המשותף, למרות שאין כל היגיון מבחינתו להגן על רכושו של מישהו אחר, ובאופן אישי עדיף לו לאבד את הרכוש כולו ולהמשיך לחיות. אפילו מנקודת ראותה של משפחתו עדיף שיוותר על רכוש ולא על חייו, שכן אז קיים הסיכוי שישיג או יצבור אותו מחדש. באותן חברות ראשוניות ניתן עדיין להצביע על קשר ישיר בין הדרישה מאזרח א' להקריב את חייו כדי להגן על 'הקופה הכללית', לבין הדרישה מאזרח ק' להקריב קורבן זהה בתורו, אבל בחברה המודרנית, במדינת הלאום של המאות האחרונות, כבר לא קיים קשר כזה. אין שום קשר בין הישרדותו של הלאום להישרדותם של פרטים כלשהם, למעט במקרה של רצח עם, שגם בהם, אגב, הוכיחה ההיסטוריה שהדרך הבטוחה היחידה לשרוד הייתה להיות רחוק ממוקד האירועים, כלומר, להימנע מלהיות מוקרב על ידי 'הלאום'. מדינת הלאום, שהיא המשכה המודרני של הכת הדתית, הינה דוגמא לחברה שאינה משרתת את הפרטים המרכיבים אותה. היא דוגמא לחברה המגבילה את אזרחיה מבלי להציע להם שום יתרון נראה לעיין, משום שהיא משרתת בראש וראשונה את עצמה.
אבל מדינת הלאום הייתה רק הצעד הראשון בדרך אל הדיקטטורה האמתית. למדינה אין חיים משל עצמה. היא אינה מסוגלת להחליט החלטות ולשנות את דרכה. 'רצונה', אם ניתן לקרוא לו כך, מתמצה בשימור הקיים. המחצית השנייה של המאה העשרים הביאה להיווצרותה של ישות חדשה, כזו שלא הכרנו בעבר, בוטה ומאיימת מכל אלה שקדמו לה.
הרכבת שבה לנוע. בחדרה עלו שלוש נשים רפויות בשר וכבויות מבט והתיישבו בספסליו האחוריים של הקרון. כך המצב תמיד, חשבתי. אנשי העסקים עולים בחיפה ויורדים בעזריאלי. החיילים עולים בכל מקום, אבל רק בשעות מסוימות. ובחדרה עולות נשים מבוגרות שמבטן זגוגי. טרם הספקתי לנסוע ברכבת הפרברים. מעניין, חשבתי, מי הם העולים בתחנת רחובות.
בן שיחי הבחין שמחשבותיי נדדו, וכחכח בגרונו. הישות החדשה, אמר מבלי לטרוח בגמגומי הנימוס בהם משתמשים כדי לחדש שיחה שנקטעה, היא התאגיד. ההבדל בין התאגידים לבין החברות מן הסוג שקדם להם הוא בכך שלתאגידים יש רצון עצמי שאינו מסתכם בשימור המצב הקיים. יש להם שאיפות, תכניות ומגמות. בלשון זמננו אפשר לומר שיש להם אג'נדה.
אתה מתכוון לאנשים המפעילים אותם, הערתי, למנכ"לים, או למועצות המנהלים…
מה פתאום, חתך. אני מתכוון לתאגידים עצמם. האנשים המפעילים אותם אינם אלא בובות. האם אתה חושב באמת שביל גייטס יודע לאן הולכת מייקרוסופט ? האם לא ברור לך שאנשי אנרון לא הבינו באמת את גודל ההונאה שהצטברה לה מתחת לאפם ? האם לא ראית את התדהמה על פניה של אתי אלון כשהתבררה לה מלוא היקפה של התרמית בה הייתה מעורבת ? איני יכול להיות בטוח בתאריך המדויק, משום שלא חקרתי זאת לעומק, אבל בשלב כלשהו באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת הופיעו על במת ההיסטוריה התאגידים האמתיים הראשונים, כאלה שיש להם אישיות משל עצמם, כאלה שמנצלים את האנשים מהם הם מורכבים כדי לנהל פעילויות למען מטרותיהם שלהם. מדי פעם תמצא מנהל מופתע, שאינו מבין כיצד בוצע מהלך של השתלטות עוינת בניגוד לכל סיכומי הדירקטוריון, או מזכירה המעורבת בשערוריית גניבה של מיליוני דולרים כאשר בפועל לא הייתה לה הרשאה לטפל בהעברתם של יותר מאלפים בודדים. המשטרה מחפשת תמיד את הגאון השטני המסתתר מאחורי חזותם התמימה של אנשים שכאלה. מומחים מדגימים בבית המשפט איך ניתן היה לבצע את ההונאות שהם מואשמים בהן. אבל אם תביט בעיני הנאשמים הללו תראה שאפילו אחרי ההסבר הממצה של אותם מומחים אין הם מבינים לעומקם את מהלכי הלהטוטנות הפיננסית המיוחסים להם, משום ששום אדם, כולל אותם מומחים, אינו מסוגל לחשוב על מהלכים מורכבים כל כך בעת ההתרחשות עצמה. נדרש צבא של מומחים, הנעזרים בתוצאות הפעילות, ומפענחים אותן בדיעבד בסיוע מכשירים פיננסיים מורכבים ומודלים מחקריים חסרי תקדים בהיקפם, כדי לעלות על הסדרה המדויקת של הצעדים אותם צריך היה להפעיל, בדיוק על-אנושי של זמן ומקום, על מנת לבצע את ההונאות הללו. כדי לעלות על תכניות מורכבות כאלה בזמן אמת נדרשים יותר ממשאביו של אדם בודד, או אפילו של קבוצת אנשים. לשם כך נדרשים משאביו החישוביים והכלכליים של התאגיד עצמו.
בשלב זה של השיחה כבר החל ראשי להסתחרר מגודש הטיעונים ומן הלהט בו הוגשו. גם סגנון דיבורו של בן-שיחי, שהפך מודגש ומקוטע, ולווה בתנועות ידיים נרגשות והרמת קול תכופה, עד שהביא לכך שמרבית יושבי הקרון נטשו את שיחותיהם ומיקדו את מבטם בנו, לא תרם לשיפור הרגשתי. חכה רגע, קטעתי אותו, תוך שאני מחווה בידי מעגל רחב כדי להסב את תשומת ליבו לשאר יושבי הקרון. האם עלי להבין מכל זה שאתה טוען שהתאגידים הינם ישויות חיות ?
שכני הבחין במבטי שכנינו הנעוצים בו והתכווץ במידה ניכרת במושבו. אני מצטער, אמר בקול חלש בהרבה, אני נוטה להיסחף כשאני מדבר על הנושאים הללו. עוד מעט תבין את הסיבה לכך. אבל בינתיים, הרשה לי להעמיד בפניך את הטיעון פעם נוספת, הפעם באופן מסודר.
התאגידים הגדולים – מייקרוסופט, אמזון, הבנקים, הינם יותר מאשר ישויות מעשה ידי אדם. הם יצורים בעלי סוג מסוים של חיים משל עצמם. כדי להבין את העניין עליך לוותר על המשמעות שאתה מייחס, במודע או שלא במודע, למונח 'חיים'. עליך לשכוח את הרעיון ש'חיים' הם צורה מסוימת של תגובה אורגנית המתרחשת בעולם המושתת על הכימיה והביולוגיה של אטומים ומולקולות מבוססי פחמן. עליך להבין שחיים יכולים להתפתח גם על מצע אחר. במקרה שלנו הם התפתחו על מצע חוקי הפיננסים הבינלאומיים, כלי הקיבול שלהם הן רשתות התקשורת בהן זורמים הנתונים השולטים על התנודות בשוק ההון. המפץ הגדול של העולם החדש הזה, הצומח בלא שנבחין בו ממש מתחת לחוטמנו, היה הקמתן של הבורסות המקוונות. ככל שהמצע עליו פועל שוק ההון הפך מורכב יותר, ככל שנוספו דרכים חדשות לחבר כל שתי נקודות על הרשת ולבצע כל פעולה בתוך המרחב, הוא הפך דומה יותר לאותו 'מרק ראשוני' של מולקולות ממנו צמחו החיים כפי שאנו מכירים אותם. החיים שצומחים על מצע חדש זה אינם דומים לאלה שלנו. איני יודע אם ניתן לומר על יצורים אלה שהם בעלי תודעה במובן שאנו מייחסים לעצמנו. אני יודע בוודאות שמדובר ביצורים בעלי רצון משל עצמם, ויכולת להשפיע על סביבתם ולנווט אותה, לפחות במידה מוגבלת. טורפי העל של המערכת האקולוגית החדשה הזו, הכרישים בים הקשרים הפיננסיים, הם התאגידים הגדולים. התאגידים הגיעו כבר לרמת התפתחות גבוהה עד כדי כך שאת תוצאות פעילויותיהם אנחנו יכולים להרגיש גם מחוץ לסביבתם הקרובה. מאחר שאנחנו מהווים חלק מן הסביבה שבה הם פועלים אני נאלץ להניח, ויש לי גם הוכחות לכך, שהם יכולים להשפיע גם עלינו. איני יודע אם הם עושים זאת בדרך פיזית כלשהי, או רק על ידי כיוון של הפרמטריים הפיננסיים השולטים היום בחייו של כל אדם שיש לו חשבון בנק, אבל ברור לי שאנשים רבים נתונים לשליטתם ועושים, אולי מבלי להיות מודעים לכך, את רצונם.
אם תנסה לחקור אותם ואת עולמם, הוסיף, תימצא במקומם של האסטרונומים המסיקים על קיומם של חורים שחורים מתוך התזוזות במסלוליהם של גרמי שמיים אחרים, או, מוטב אולי לתאר זאת כך, במצבם של חוקרי הטבע המנצלים שרידים ומאובנים כדי ללמוד על קיומם ואורחותיהם של יצורי ענק ששלטו בעולם במשך מיליוני שנים. לא תיתקל באחד מהם ברחוב. לא תזכה לקיים איתם קשר ישיר. אפילו בעולמם שלהם תמיד תצטרך לעבור דרך מתווכים, חלקם אנושיים וחלקם ממוחשבים. לעולם לא תהיה בטוח מתי התשובות שאתה מקבל באות מן המתווכים ומתי הן מגיעות מן היצור עצמו. לעולם לא תצליח לשוחח באופן ישיר ובלתי אמצעי עם אחד מהם. חשוב על זה כך – האם אתה מקיים קשר ישיר ומשמעותי עם תאי הדם שלך?
הוא השתתק לרגע, ואחר הוסיף בקול שנחלש לפתע עד שהגיע אל סף הלחישה, ואם אחד מתאי הדם שלך היה מתקומם לפתע, מסכן את עצם קיומך, מצית מחלה שבה תאי דם שכנים שמספרם אינו ידוע מתנהגים בדרך בלתי רצויה, האם היית מנסה לתקשר עם התא הסורר? רובנו היינו פונים מיד לקבל טיפול שיחסל אותו, ולא היה חורה לנו כלל שיחד עמו אנחנו מחסלים מספר רב של תאים תקינים, שכן תאי דם גדלים תמיד מחדש, ואין חשיבות או ייחוד לתא אחד לעומת משנהו. הדבר היחיד שחשוב באמת הוא שימורו של האורגניזם – שלך, במקרה שתיארתי. גורלם של התאים הבודדים, גם אם מספרם עצום, אינו משנה דבר.
נופי השרון חלפו על פנינו. עצרנו בחטף בנתניה והמשכנו מבלי להעלות נוסעים נוספים. אתה מבלבל אותי, אמרתי, לפני רגע היינו בעולמן של האינטרנט ושל הבורסה הווירטואלית, ועכשיו אתה מדבר על תאי דם בתוך הגוף. לאן אנחנו מתקדמים עם שטף הדימויים הזה?
הוא נאנח ושקע במושבו, כשהבעת ליאות אינסופית מתפשטת על פניו. הקשב, אמר לפתע, כשעיניו עצומות, אספר לך סיפור. אין בו חשיבות, ואין זה משנה אם תאמין לו. בין כך ובין כך, לפחות יהיה אדם אחד שמכיר את הסיפור. אולי תספר אותו לאחרים. אולי תעזור לו להתפשט. אבל גם אם לא, זה לא חשוב. שום דבר לא ישתנה.
הוא שב והתרומם לישיבה זקופה. ידיו נלפתו זו בזו וניכר היה שהסיפור שהוא עומד לספר מרגש אותו. למרות זאת הקפיד לשמור על קול נמוך. כל כך נמוך, למען האמת, עד שהיה עלי לקרב את ראשי אל פיו כדי להבין את הנאמר. שווה בנפשך, פתח.
שווה בנפשך שאכן העולם מנוהל על ידי תאגידים. רצונם לבדו הוא המוביל את הכלכלה העולמית, ואנחנו איננו אלא התאים המרכיבים את מחזור הדם שלהם, יצורים חסרי חשיבות שכל תכליתם להעביר מסרים אלקטרוניים ממקום למקום. עכשיו שווה בנפשך שאחד מאותם תאים חסרי חשיבות נעשה בדרך כלשהי מודע למצבו. נניח שיש לו משרה המאפשרת לו לראות את הראיות לקיומם של אותם תאגידים. נניח, למשל, שהוא מנהל בנק, או סניף בנק. אלפי אנשים מחזיקים במשרות דומות, וכולם מתבוננים יום יום באותן ראיות ובאותם נתונים, אבל איש מהם אינו טורח לקשר בין מספרים מרוחקים זה מזה בזמן ובמרחב, לעמת נתונים הסותרים לכאורה, ולראות את הקשרים הסמויים, הדקים מני דק, המצביעים על קיומה של יד מכוונת.
מה יעשה אותו אדם לאחר שנעשה מודע למקומו האמתי בעולם? מה היית עושה במקומו? נניח שהוא מזהה גם שבתקופה הקרובה אמור לקרות משהו פלילי בסניף הבנק שלו, דבר שהוא חלק מתוכנית גדולה יותר, אותה אין הוא יכול עדיין לפענח, אבל הוא יודע שזו תהיה פעולה שתגרום לנפילתו שלו, ולחיסול נכסיהם של חלק מלקוחותיו. מה היית עושה? האם היית עוצר את הפעולה האסורה? מה הייתה אז תגובתו של התאגיד? תן לי לספר לך סיפור דמיוני לחלוטין. אין שום קשר בינו לבין אנשים שאתה פוגש או מכיר. אבל מי יודע, אולי סיפור כזה קרה כבר בעבר. אולי יקרה בעתיד. אולי הוא מתרחש ברגע זה ממש.
הוא נשם עמוקות וניגב זיעה ממצחו בגב כף ידו, אף שהיה זה אמצע החורף, והאוויר בקרון היה קר. גיבור הסיפור שלנו, אותו מנהל סניף בנק, נניח שהוא סניף של אחד הבנקים הגדולים. אולי הוא ממוקם במגדל עזריאלי. אותו מנהל סניף, אם כן, מבין שהוא מיועד להיות הקורבן במעשה שהינו רק חלק קטן מתוך פעולה פיננסית בקנה מידה כלל עולמי שאת מלוא גודלה אין הוא מסוגל להבין. אחוז חרדה לגורלו האישי ולגורל מקורביו הוא עוצר את הפעולה שהבנק שלו אמור היה לבצע. כתוצאה מכך נכשל, כנראה, אותו מהלך פיננסי גלובלי, והתאגיד נעשה מודע לקיומו של תא סורר, מוטציה קטנה ומעיקה אי שם במחזור הדם שלו.
כבר למחרת היום מתייצבים בסניף הבנק הלקוחות הראשונים המעוניינים למשוך את כספם ולעבור למקום אחר. ההצעות שקיבלו, במיוחד הלקוחות העסקיים הגדולים, מפתות מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר. סניף הבנק הולך ומתדלדל. לקוחות חדשים אינם מגיעים, ומועצת המנהלים מתחילה להרהר בקול רם באפשרות לעשות שינויים פרסונליים. במקביל מגיעים מפקחי המס. תלונה אנונימית על אי-סדרים בחשבונותיהם האישיים של מנהל הסניף ובני משפחתו הביאה אותם לפתוח בחקירה. שלא במפתיע, התלונות מתבררות כמוצדקות. נמצאות עדויות למעילה בסכומים גדולים. מנהל הסניף, כך מסתבר, העביר לכיסו ולכיסיהם של בני משפחתו אחוזים נכבדים מרווחים שקצרו עסקות של כמה מלקוחותיו בשוק ההון. עסקאות אלה, מגלה החקירה, התבצעו תוך שימוש בידע מוקדם שהושג בדרכים לא חוקיות. האיש נאסר, מועמד לדין ומורשע. אשתו עוזבת אותו, לאחר שמתגלות קלטות בהן הוא מתועד בחברתה של מזכירה בכירה מן הסניף בתנוחות שאינן מותירות מקום לדמיון. ילדיו אינם יכולים לשאת את הבושה ומתנכרים לו. כשהוא יוצא מבית הכלא אין עוד טעם לחייו. חשוב מכך, הוא מאבד את יכולתו להזיק לתאגיד ולמטרותיו. איש אינו מוכן עוד להפקיד בידיו את כספו, או לעשות אתו עסקים מכל סוג שהוא. גם אם הוא מתכנן למצוא את דרכו בחזרה אל העולם הפיננסי כדי לתקוע טריז בגלגלי המכונה המשומנת עוד פעם אחת, אין הוא מוצא מי שיתמוך בו. הוא מנסה לספר את סיפורו לאחרים, להפוך ממורסה בודדת לסרטן קטלני על ידי כך שידביק תאים אחרים ב'מחלה' שהוא נושא. אבל הוא מבודד, חסר השפעה, ומוכתם לנצח בעבירות שעבר כביכול. מה נותר לאדם כזה לעשות, אני שואל אותך. לגיבור הסיפור שלנו לא נותר דבר.
הוא השתתק. ניצלתי את ההפוגה שנוצרה כדי להתבונן ביתר פירוט בתווי פניו הסתמיים, חסרי הייחוד. נדמה היה לי שהם מציתים זיק של זיכרון. בראשי עלו קטעי עיתונים מצהיבים, שערורייה פיננסית מלפני שנים. דמיינתי אותו באזיקים, נכנס או יוצא ממכונית משטרה. נדמה היה לי שתמונה זו מייצגת זיכרון ממשי, אך עד לרגע זה איני בטוח בכך. הוא התנער במושבו, כאילו התעורר מתרדמה עמוקה, ופתח שוב בדיבור.
לא נותר לו דבר, המשיך, מלבד הניסיון לחולל מהומה שתסב את תשומת הלב הציבורית אל התאגידים ומעלליהם. הוא כותב מכתבים לעיתונות, אך הם אינם מתפרסמים. הוא מתייצב עם שלט המספר את סיפורו בכיכר העיר. אנשים מתבוננים בו במבטים חומלים. אחדים אף מנסים להציע לו נדבה. לבסוף הוא מבין שרק פעולה דרסטית תביא לשינוי שהוא רוצה לחולל. הוא מאתר את האנשים, שכמוהו בעבר אין להם חשיבות אמתית, אבל צירוף הנסיבות הביא אותם למקום העתיד להוות את מרכז העצבים של השערורייה הבאה, של התזוזה הבאה שהתאגיד מתכנן במרקם שוק ההון המקומי כחלק מתכניתו הכוללת, העלומה. הדרך היחידה היא לגרום למהומה כזו שתחשוף את פעילותו של התאגיד. שתראה את הקשר הזדוני שהוא טווה בין אנשים שאולי אפילו אינם מודעים לתלות הצומחת ביניהם. אולי בדרך זה יעורר את התאים האחרים במחזור הדם של היצור הכלל עולמי חסר הלב. אולי יהפוך לסרטן קטלני בגוף התאגיד. אולי יהיה פתית השלג שמתחיל את מאוצו של הכדור שיהפוך למפולת שיהפוך לסופה שתסחף אתה את התאגידים ואת שלוחיהם בעולם כולו. זו תקוותו היחידה, אבל גם היא, הוא יודע, נדונה כנראה לכישלון.
הרכבת עצרה בתחנת השלום, והוא קם לרדת. משהו במבט שבעיניו, שהפך לפתע קר וממוקד, גרם לי להירתע. הוא הבחין בכך, גחן לעברי וחייך את חיוכו הביישני. מצד שני, אמר, תמיד כדאי לזכור שזהו סיפורו של אדם אחד בלבד. מבלי לחכות לתשובה פנה ונעלם בתוך קהל המבלים ואנשי העסקים העושים את דרכם בכיוונו של הקניון.
הוא הרג תריסר אנשים לפני שנתפס.