בכל יום ויום
אדם אחד נפרד מכאבו
באתי בשעריו של אחד מבנייני המשרדים החדישים, עטורי הזכוכית המוכספת והניקל הנוצץ. היה זה יום חנוכת הבית, ומתחת לשלט הניאון הרחב שהכריז 'בניין אנדרסן' התאסף ערב רב של קונים ושוכרים פוטנציאליים שבאו להתחכך זה בזה ולהתרשם מן הכסף הרב שהושקע ברצפת השיש, במזרקה הצבעונית שתפסה את מרבית שטחו של אולם הכניסה, ובשטחים הציבוריים מכוסי העץ ועטורי הצמחים שבלטו מן המרפסות הפנימיות של קומות הביניים. אחד משרי הממשלה, שהיה מקורב לאיל ההון שמימן את הבנייה, גזר סרט ורוד אותו אחזו שני חברי כנסת מן השורה, ותזמורת מאולתרת שהורכבה מעולים יוצאי חבר העמים פצחה בנגינה רעשנית תחת שרביטו של מנצח נמוך קומה וזעוף למראה, שעל מצחו הרחב נקוו אגלי זיעה למרות הקור המרענן ששפע מן המזגנים. נטלתי כוס משקה בידי האחת, ומין מאפה שבתוכו תחובה פיסת אספרגוס בשנייה, ופילסתי לי דרך אל פינה נסתרת בצידה המרוחק של המזרקה. עמדתי זמן מה באפס מעשה, בוחן במבטי את קהל המבקרים ומתפעל מחליפתו של זה, או מרגליה של זו, עד שזיהה אותי אחד ממכרי והחל עושה דרכו בכיווני תוך שהוא דורך על בהונותיה של בעלת הרגליים הנאות, ושופך מעט מן הקוקטייל שבידו על מקטורנו של בעל החליפה ההדורה. כשהגיע אלי היה סמוק מעט, ואגלי זיעה הסתמנו על מצחו. הוא שחרר מעט את קשר העניבה וניגב את מצחו באחת ממפיות הנייר שחולקו עם הקוקטייל. "אני מתפלא שבאת", אמר מבלי לטרוח בהקדמות, "לא ידעתי שאתם מתכוונים לעבור…"
"אנחנו לא", שיקרתי, "אני רק מתעניין באופן כללי, אולי מחפש להשקיע…"
המשכנו לשוחח כך כמה דקות, נהנים במידה ידועה מן הריקוד הטקסי המגושם של מסירת מידע חלקי, הטעיה מכוונת וטפטוף מחוכם של שברי השערות, כוונות ומהלכים עסקיים. לבסוף אזלו נושאי השיחה אך בן שיחי, במקום לפנות בתירוץ כלשהו ולחפש מכר עסקי אחר איתו יוכל לפתוח באותו התהליך, בחר לחזור אל הנושא ששימש כנקודת המוצא לשיחתנו.
"מכל מקום", אמר, "אם תרצה לעמוד ברצינות על טיבו של הבניין, יהיה אשר יהיה העניין שלך בו, עליך לעלות אל הקומה האמצעית".
"ולמה דווקא אל האמצעית ?"
"קראתי את זה פעם בכתביו של אחד מראשוני האדריכלים שבנו גורדי שחקים, מתישהו במחצית הראשונה של המאה העשרים…" הוא עצר לרגע, מחפש בזיכרונו אחר הציטוט, "נדמה לי שהציטוט המדויק היה – אם ברצונך לעמוד ברצינות על טיבו של אחד הבניינים המודרניים שלנו, עליך לעלות אל קומתו האמצעית. שם, במקום שבו מחצית ממסתו של הבניין מנסה ללא הועיל ליפול על ראשך, ומחציתה השנייה מתאמצת באותה מידה למנוע ממנה לעשות זאת, תוכל לראות מיד כמה מחשבה הושקעה בתכנונו של המבנה. אם התכנון לא היה מדויק מספיק יופיעו הסדקים הראשונים כמעט מיד. ניתן יהיה לראות אותם סמוך לתקרת הקומה כבר מן היום הראשון. לפעמים אפשר אפילו לשמוע אותם נוצרים. אם תראה אפילו סדק אחד סמוך לתקרה המלצתי היא להתרחק מבניין זה בעתיד. כנראה שלא יתמוטט, אבל אין ספק שיופיעו בו בעיות ארכיטקטוניות כבדות משקל.." בן שיחי השתתק לרגע, ואחר הוסיף, "בעקבות האמירה הזו אני פונה תמיד אל הקומה האמצעית בכל בניין שבו אני מבקש להשתכן. מעולם לא ראיתי סדקים כמו אלה שתיאר הארכיטקט, וודאי שלא שמעתי אותם נוצרים, אבל איכשהו הצלחתי להתרשם מכך שהאווירה השוררת באותה קומה מלמדת על איכות הבניה, ועל סיכויי ליהנות משנים ארוכות ללא תקלות. ובכן, מה אתה אומר, שנלך ?"
הנהנתי. לא זיהיתי בקהל הצפוף מישהו שהיה לי עניין לפתוח עימו בשיחה, והסתקרנתי לראות מהי התכונה המיוחדת שבן שיחי הצליח לזהות דווקא בקומתו האמצעית של הבניין. מלבד זאת, משהו באווירת האירוע כולו הותיר אותי חסר מנוחה. אולי הייתה זו דמותו של מנצח התזמורת, סמוק וליצני, שגרמה לי לתחושת דחייה כמעט בלתי נסבלת. המנגינות חלפו זו על פני זו בעליצות מופגנת, שיחות העסקים ופטפוטי הסרק בעבעו כגז בכוסות השמפניה, אבל בכל אשר פניתי לא יכולתי לחמוק ממראה פניו המגוחכות, והדרת הכבוד המזויפת שהציגו גרמה לי לרצות לגשת אליו ולהנחית עליהן חבטה הגונה. מכרי ניגש אל תוכנית המבנה, שהוצגה לראווה על שלט גדול בסמוך למעליות. "אם כן, קדימה", אמר, "לפי התוכנית זו צריכה להיות הקומה השביעית".
לחצתי על הכפתור המתאים והמתנתי שעה שהמעלית עשתה את דרכה אל הקומה השביעית. ידידי שילב את ידיו מאחרי גבו ושמר על ארשת חתומה. מוזיקה חרישית התנגנה בחלל המעלית, והעלייה נראתה ארוכה מן הרגיל, כאילו היססה המעלית במעבר מקומה לקומה. המוזיקה זרמה באיטיות בלתי נתפסת, כאילו היה זה תו אחד, בודד ומתמשך, המשרך את דרכו על פני אוקיינוס עגמומי של רחשים ולחישות. במהלך הנסיעה איבדתי את תחושת הזמן, ומשנפתחו שוב הדלתות, מבלי שישמע צלצול פעמון או כל צליל אחר שיעיד על הגעתנו, ומבלי שחשתי אפילו בסימן הקלוש ביותר להאטה, לא יכולתי לומר בוודאות אם קצרה הייתה או ארוכה. למעשה, ככל שנגע הדבר בתחושתי הגופנית, לא יכולתי לומר בוודאות שהמעלית אכן זזה ממקומה משעה שנכנסנו אליה ועד לרגע פתיחת הדלתות. פניתי אל ידידי כדי לשמוע אם גם הוא מרגיש כמוני, אך הוא יצא כבר מתא המעלית ועמד למול אחד מקירות הקומה, מנסה ככל הנראה לוודא את קיומו של סדק כלשהו. הוא הצמיד את אוזנו הימנית אל הקיר ונקש עליו באגרופו. אחר כך נע מספר צעדים ימינה וחזר על הפעולה, מניד בראשו בארשת חשיבות.
יצאתי מן המעלית וניצבתי במרכזו של מסדרון צבוע אפור, שהשתרע למרחק רב לימין ולשמאל. לא היו חלונות בקצות המסדרון, ולא היו תמונות או קישוטים אחרים שיפרו את חדגוניותה של התמונה. לאורך הקירות, במרווחים קבועים, נקבעו דלתות מתכת זהות למראה וצבועות בלבן שהובילו, כך שיערתי, למשרדים שטרם נמצא להם דורש. ידידי הלך והתרחק לצד ימין של המסדרון, כשהוא נוקש מדי פעם בקירות, וממשש את משקופי הדלתות. לרגע שקלתי לקרוא אחריו או להצטרף אליו, אך האווירה הדחוסה והשקט האפרורי ששרו על הקומה כולה לא עודדו מעשים שכאלה. במקום זאת פניתי שמאלה ושוטטתי לאורך המסדרון, כשידיי נתונות בכיסי מכנסיי.
למרות שאימצתי את עיניי וסקרתי ביסודיות את חיבורי הקירות והתקרה, ואת האזורים הסמוכים לדלתות המשרדים, לא הצלחתי לזהות ולו סדק אחד. למעשה, לא היה שום סימן שיעיד על כך שבנאים בני אנוש הם שבנו את המקום. לא מריחה בלתי סדירה של הצבע, לא חריגה מעבר לקו האחיד שנוצר על ידי משקופי הדלתות…נדמה היה שהמסדרון כולו נוצק במקשה אחת בקו ייצור אוטומטי ענק, והועבר לכאן בשלמותו, יחד עם הדלתות האחידות, חסרות שלטי הזיהוי, והמשרדים חסרי הייחוד ששכנו, מן הסתם, מאחריהן. ככל שניסיתי, לא יכולתי לתאר לעצמי מי הוא הלקוח הפוטנציאלי האמור לשכן את משרדו במקום שכזה, וודאי שזנחתי כל תוכנית להעתיק לשם את משרדי שלי. אולם, סמוך לאמצע הזרוע השמאלית של המסדרון, נתקלתי בדבר מה בלתי צפוי. שפשפתי את עיניי בהפתעה. הסרתי את משקפיי וניגבתי אותן היטב, אבל כשהחזרתי אותן אל עיניי נותר המראה כשהיה.
אל אחת הדלתות הוצמד באמצעות נייר דבק שלט מאולתר מקרטון חום ועליו, באותיות דפוס מצוירות ביד, המלים הבאות:
"חדר מס' 7: הרשת לתיקון חברתי".
מתחת למלים אלה צוירה שורה של כוכביות, ומתחתן, בכתב קטן יותר, הופיע כעין מוטו:
"בכל יום ויום
אדם אחד נפרד מכאבו".
"איזה שלט מוזר", אמרתי בקול רם, "לא ידעתי שהבניין כבר מאוכלס…"
קולי הדהד בחלל הריק של המסדרון, שהיה נטול שטיחים או כל אמצעי אחר לספיגת הרעש, ונשמע באוזניי שלי רם וחלול. פניתי לצד השני כדי לראות אם ידידי שמע את הדברים, אך הוא נעלם. מן הסתם נואש מחיפוש הפגמים בקירות, וירד כדי לשוב ולהצטרף לאירוע ההשקה.
איני יודע להסביר מדוע עשיתי זאת, אבל ניסיתי את ידית הדלת. היא נפתחה בקלות, מבלי להשמיע קול, ואני פסעתי לתוך משרד קטן, חשוך וחסר חלונות. גיששתי על פני הקיר שליד הדלת עד שמצאתי את מתג התאורה. המשרד שנגלה לעיניי היה בן חדר אחד, בינוני בגודלו. במרכזו ניצב שולחן משרדי רגיל למראה, ומאחריו כיסא מעץ. לא היו ניירות על השולחן, וגם לא עזרים משרדיים אחרים שניתן היה לצפות להם – עטים, טלפון, או מהדקים משרדיים. בפינתו המרוחקת של החדר ניצבה כורסת המתנה אדומה, שצבעה הבריק בניגוד משווע לצבע העץ הניטרלי של השולחן והכיסא שלצידו. ליד הכורסה ניצב שולחן זכוכית קטן ועליו בלוק כתיבה צהוב ועט פיילוט. סקרתי את החדר מקצה לקצה, אבל לא ראיתי פריטי ריהוט נוספים. במיוחד הפתיע אותי העדרה של דלת שתחבר את החדר שבו ניצבתי לחדר נוסף, שכן לא יכולתי לתאר לעצמי סיבה אחרת לקיומו של החדר בו שהיתי אם לא היה חדר המתנה לפני משרדו של בעל מקצוע חופשי כלשהו – עורך דין, רופא, או רואה חשבון.
על הקיר המרוחק ממני, מעל לכורסת ההמתנה, הבהבו לפתע אורותיה של כתובת ניאון, שלא הבחנתי בה עד שנדלקה. "שב", אמרה הכתובת.
מסוקרן, התיישבתי בכורסה ונעצתי את מבטי בקיר שלמולה. ברגע זה ניעור הקיר לחיים והחל להציג סדרה של כתובות שהוקרנו, כנראה, באמצעות מחשב שנמצא אי-שם מעבר לגבולות מבטי. "פרידה מן הכאב", אמרה הכתובת הראשונה, "היא פרידה מעצמך – היה מוכן". הכתובת הבאה שאלה "מה הביא אותך לכאן ?", ואחריה באו רבות נוספות. אני זוכר את "כאב איננו פחד. הפחד הוא הקדמה לכאב שעוד יבוא", אבל מהר מאד חדלתי להבחין באותיות עצמן, ובמלים שהורכבו מהן, ובהיתי, מהופנט למחצה, בסופה הצבעונית של אורות מהבהבים ומשתנים. בשלב מסוים ניסיתי לקום ממקומי, אך הסחרחורת שאחזה בי הייתה חזקה דיה כדי להטילני בחזרה אל הכורסה. לבסוף עצמתי בכוח את עיניי וכיסיתי את פניי בידיי. גם כך חדרו האורות אל מעבר למחסומים שהצבתי, ושמורות עיניי החלו לפעום בכאב. חיכיתי זמן רב, עד שחדלו האורות המשתנים להכות בעיניי העצומות, ועד שחדלו פעימות הכאב האחרונות ונצנוצי האור והצבע, והמסך שמאחרי עפעפיי היה שוב שחור ושליו. כשהסרתי סוף סוף את ידיי מעיניי גיליתי שהחדר חזר לדמותו הרגילה. לא היה זכר לסופת האורות המוזרה ולכתובות הפסיכולוגיות השחוקות שהכילה. גיחכתי כשחשבתי על אודותיהן. משכתי בכתפיי וגיחכתי שנית. כמעט ופרצתי בצחוק…
על הקיר שלמולי הבליחה עכשיו מילה בודדת – "כתוב".
ואני כתבתי. איני יודע מדוע צייתי לכתובת. יכולתי לקום על רגליי ולצאת מן המשרד. יכולתי להישאר במשרד ולהתעלם מן ההוראה. יכולתי אפילו לקום ולחפש את המנגנון המפעיל את הכתובות המוזרות הללו. אבל אני כתבתי. הרמתי מן השולחן את הבלוק הצהוב והעט, וכיסיתי עמוד אחרי עמוד בהרהורים צפופים, מסוייטים.
לסופת האורות שעברה עליי ולשרשרת הכתובות שהכילה הייתה, ככל הנראה, השפעה, משום שמחשבותיי פנו מאליהן לנושא הכאב. 'מה כואב לי?' כתבתי בשורה הראשונה של העמוד, ולאחר מחשבה מחקתי את הכתוב בקו אלכסוני ותיקנתי:
'מהו הכאב שלי ?'
ניסיתי לחשוב על הדברים שמעבר לי ולגופי. כתבתי 'השטחים הכבושים', כתבתי 'חוסר צדק חברתי', כתבתי 'אפליה', אבל מייד כשיצאו הדברים מעטי ידעתי שאני משקר. מחקתי הכול וכתבתי 'הצלקת ברגל ימין, מעט מתחת לברך, היכן שנפגעתי כשנפלתי מן הגדר בגיל אחת-עשרה'. הבטתי בשורה הכתובה ונשמתי עמוקות. זה נראה יותר אמיתי, חשבתי, זה נראה כמו טיעון שיכול להחזיק. לא ידעתי בפני מי אני אמור לטעון, ומדוע חשוב שהטיעון יוכל לעמוד בבדיקה, אבל הרגשתי השתפרה. המשכתי וכתבתי 'המחבוא שהיה לי ולע' כשהייתי ילד. העובדה שמעולם לא חזרתי אליו אחרי שעזבתי. העובדה שאולי הוא עוד שם, בחצר בית הספר.' וכשכתבתי את המלים הללו השתחרר דבר מה בקרבי ולפתע התחלתי לכתוב כאחוז דיבוק. כתבתי על ההשפלות שעברו בחיי, על הדחיות, על החלומות שלא התגשמו. כתבתי על גחמותיהם של החיים ועל רשעותם של בני אדם, על השגיאות שעשיתי מתוך הססנות ועל אלו שעשיתי בחופזה, על הבחירות שהיה עליי לעשות ועל אלה שנכפו עליי, על הפחדים השולטים בפעולותיי ועל ההססנות שאינה מאפשרת לי להשתנות. כתבתי על הקיבעונות שלי, קטנים כגדולים. על ההתמכרות למספרים ועל שרשרת הפעולות המדוקדקת שנדרשת כדי שאוכל להירדם. כתבתי וחשבתי שאכן הכאב מורכב מזיכרונות, אבל גם מנבואת הלב, ממדווי הגוף אבל גם מפינותיה הפרטיות ביותר של הנפש. כתבתי וחשבתי שאכן הכאב היוצא מעטי הוא חלק ממני, ותהיתי איך ייראו חיי ביום שאצטרך לחיות בלעדיו.
כשהגעתי אל השורה האחרונה בעמוד האחרון של הבלוק הנחתי מידי את העט. באותו רגע נפתחה הדלת ואישה צעירה נכנסה אל המשרד. היא הייתה לבושה בחלוק רופאים לבן ומתחתיו חולצה אפורה ומכנסיי ג'ינס דהויים, ואחזה בערימה של ניירות רשמיים למראה אותם הניחה על השולחן שבפינת הקבלה. לאחר שסיימה לארגן את הניירות בחבילה מסודרת למראה נשענה בגבה אל השולחן ופנתה לכיווני. היא מצמצה בעיניה, כאילו הופתעה לראותני, הסירה את המשקפיים שחבשה עד אותו רגע, שפשפה אותם בחולצתה והכניסה אותם לכיס החלוק. אחר כך אמרה את שמי.
"חכי רגע", מחיתי, "איך את יודעת מי אני. אני בכלל לא אמור להיות כאן".
היא חייכה, וחיוכה היה עגום ומרהיב כמו פרץ האור האחרון, הרחק מעבר לאופק, של השמש השוקעת. "אל תדאג", אמרה, "אנחנו יודעים".
"אבל למה דווקא אני", המשכתי מבלי להקשיב לדבריה, "ועוד לא כתבתי הכול, ואני עוד צריך לחשוב על זה, ו…"
היא התקרבה בצעדים מדודים, ונגעה בידיה בשני צידי ראשי, במקום שהכתפיים מתחברות אל הצוואר, וברגע שנגעה בי נקרע משהו בתוכי. משהו עצום ונורא עשה את דרכו מן המעמקים התחתונים ביותר של חלל הבטן למעלה אל הריאות ואל הפה ודחף עצמו החוצה, ואני זעקתי, וכשזעקתי חשתי איך צעקתי מתעבה בחלל הגרון והופכת לאד, ומאד לענן, ומענן לגוף, וכשהסירה האישה את ידיה מצווארי ניצב לצידי אדם נוסף. הוא לא דמה לי כמעט בשום דבר. הוא היה נמוך קומה ומוצק למראה, והזכיר בפניו האדומים והמיוזעים את מנצח התזמורת שראיתי מוקדם יותר באותו יום. הוא עמד מולי והביט במבוכה בשרוכי נעליו. מראהו הכאיב לי, ואני הפניתי את עיניי אל הדלת.
"זהו", אמרה האישה בחלוק הלבן, "הדבר נעשה. עכשיו תוכלו ללחוץ ידיים ולהיפרד".
אבל אנחנו רק נעצנו את מבטינו ברצפה ונענו בחוסר ביטחון מרגל לרגל. לא יכולתי לשאת את הרעיון של להביט בו מקרוב, וודאי לא ללחוץ את ידו, והייתי משוכנע שהוא חש דחייה דומה כלפיי. אם האיש הזה הוא כאבי, חשבתי, אין ספק שמראי שלי מכאיב לו לא פחות. תוך ניסיון לחוש כמה שפחות זה בנוכחותו של זה חצינו בדממה את החדר ויצאנו אל המסדרון האפור והחדגוני. כאבי נכנס אל המעלית הראשונה, ואני הנחתי לו להמשיך בדרכו וחיכיתי עד שהגיעה הבאה אחריה. בדרך למטה מיששתי את גופי וניסיתי לחוש במשהו שונה. לא הרגשתי אחר מכפי שזכרתי מאותו בוקר, למרות שלא יכולתי להכחיש שכאבי לבש דמות ממשית ונפרד מעליי זה עתה. לא חשתי מאושר יותר, רגוע, או מפויס. שאלתי את עצמי מה ישתנה בחיי, עכשיו שכאבי נפרד ממני. תהיתי אם ימשיך וירדוף אותי גם בדמות אדם. תהיתי אם אמצא בי את העוז לרדוף אותו. כשהגיעה המעלית לקומת הקרקע פניתי אל היציאה מן הבניין, מתעלם מנפנופי ברכה של מכרים וידידים, שכן האירוע היה עדיין בעיצומו. את כאבי לא ראיתי, והסקתי שעזב את המקום לפניי.
יצאתי את הבניין ופניתי אל הרחוב, שאנשים מעטים בלבד הילכו בו בשעה זו של בין-הערביים. רוח קרירה ליטפה את פניי. עלה ניתק מענפי אחד העצים. עצרתי בפינת הרחוב ונשענתי אל אחד הבניינים. הערב המתקרב טשטש את דמויותיהם של עוברי האורח, ולא יכולתי לדעת אם אחד מהם יכול להיות כאבי. עמדתי שם שעה ארוכה, בוהה ברחוב, ראשי הומה מחשבות שאין בצידן מסקנה. ממרחק רב, מן הכיוון הכללי של הים, יכולתי לחוש יותר מאשר לראות בחיוכה האחרון של השמש השוקעת.